השופטת נילי ארד
1. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת שפר ורד ונציגי ציבור מר בן יוסף גבעתי ומר גנאים מוחמד ; עב' 1710/04, בשא 3219/04) דחה על הסף מרבית רכיבי התביעה שכנגד שהגיש המערער כנגד המשיבים, נוכח קיומו של מעשה בית דין. כנגד החלטתו זו מכוון הערעור שלפנינו. הדיון בערעור נעשה על פי סיכומים בכתב שהגישו הצדדים וכלל החומר שהובא לפנינו.
ההליך הראשון
התובענה ופסק הדין בבית הדין האזורי
2. שנים רבות שימש עו"ד שטוב (להלן:
המערער) יועץ משפטי לעיריית מגדל העמק (המשיבה 1 - להלן:
העירייה). בין העירייה לבין המערער התנהלו מגעים לחתימה על הסכם פרישה. משנודע לממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר (המשיב 2; להלן:
הממונה) אודות הסכם הפרישה ותנאיו, התערב בתוכן ההסכם והורה לצדדים לתקנו על פי הנחיותיו. במכתב מיום 19.8.1999 הודיע הממונה לראש העירייה, כי בהחלטות קודמות מטעם הממונה לא עמדו בפניו "מלוא העובדות הצריכות לעניין". על כן, החליט הממונה
"לעיין מחדש בהחלטות הממונה על השכר הנ"ל בהתאם לתוצאות בדיקה של מעמדו של עו"ד שטוב ביחסיו עם העירייה". הוסיף הממונה וקבע כי
"גובה התשלום המותר בתקופת הבדיקה ועד שתתקבל החלטה בשאלת מעמדו של עו"ד שטוב, הוא מחצית הסכומים שאושרו לתשלום לעו"ד שטוב על פי החלטת הממונה על השכר מיום 10.12.98 ו- 2.2.99, זאת לאור העובדה שאם התקיימו בין עו"ד שטוב לבין העירייה יחסי עובד ומעביד, הרי שלאור הפרקטיקה הפרטית שעו"ד שטוב ניהל, לא היה היקף המשרה של מר שטוב יכול לעלות על מחצית על פי חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו - 1975". נוכח הוראות הממונה, הודיע המערער כי הוא מסרב לפרוש מעבודתו בעירייה. העירייה מצידה נקטה בהליכים להפסקת ההתקשרות עימו.
3. בעקבות הפסקת ההתקשרות עמו, הגיש המערער תביעה נגד העירייה בה עתר לצו מניעה זמני כנגד פיטוריו והוסיף ועתר, בתביעה העיקרית שהגיש, לסעדים אלה: הצהרה לפיה הפסקת העסקתו נעשתה שלא כדין; כי הפסקת העסקתו בטלה ויחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים לחול; כי הוא זכאי לתשלום מלוא שכרו ולתנאים נוספים לרבות פיצויים בגין עגמת נפש; לחלופין, עתר להצהרה בדבר זכאותו לגמלה חודשית בשיעור 70% משכר נבחרים, לתשלום פדיון ימי מחלה וימי חופשה שנצברו לזכותו, למענק פרישה ולזכויות נוספות על פי הסכמים שנחתמו עמו; לחלופי חלופין, תבע פיצוי על הפרת ההסכמים עמו; פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת שכר. לדיון התייצב היועץ המשפטי לממשלה, אשר ייצג עת עמדתו של הממונה על השכר.
בית הדין האזורי (השופט הראשי חיים סומך, נציג עובדים סאלחה סאלח ונציגת מעבידים ציפורה נטל; עב 99/ 001662) פסק כי התקיימו יחסי עובד - מעביד בין העירייה לבין המערער וכי על העירייה לשלם למערער פנסיה בשיעור כפול מזה שקבע הממונה על השכר. יתר תביעותיו של המערער נדחו.
פסק הדין בערעור הראשון
4. בדיון שהתקיים בפני בית דין זה בערעוריהם של הצדדים על פסק דינו של בית הדין האזורי (עע 1260/01, עע 1322/01, עע 1342/01) חזר המערער על טענתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין העירייה; בהתייחס להפסקת ההתקשרות עם העירייה, טען המערער, כי יש לקבוע שחזר בו מפרישתו מעבודתו בעירייה. זאת, בשל סירובו של הממונה לאשר את הסכם הפרישה שנחתם עימו, ונוכח הוראתו של הממונה לביטול הוראות בהסכם הפרישה שנחתם בין המערער לעירייה.
על רקע נסיבות המקרה נקבע בפסק הדין שבערעור, כי המערער היה עובד העירייה ולא קבלן עצמאי, וכי היקף העסקתו כיועץ משפטי לעירייה לא עלה על חצי משרה. זאת, בין היתר, מטעמים אלה: בד בבד עם עבודתו כיועץ משפטי לעירייה ניהל המערער משרד פרטי לעריכת דין בחיפה ובירושלים; מדו"חות היעדרות מישיבות המועצה מאז כינונה בדצמבר 1993 הוברר, כי "מבקר העירייה וחברי מועצת העיר התרשמו ששטוב מגיע לעירייה פעם בשבוע למשך שעתיים, בשעות אחר הצהרים, ואף זאת לא באופן קבוע וסדיר"; לפי הוראת סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו-1975 אין ניתן להתיר עבודה פרטית לעובד עירייה, אלא אם הוא מועסק בחצי משרה בלבד. לפיכך, נקבע, כי "צדק הממונה על השכר משלא אישר למערער גימלה המחושבת על פי היקף העולה על חצי משרה" וכי בית הדין האזורי שגה בהתערבותו בהחלטת הממונה, כאמור.
תוצאת פסק הדין שבערעור הייתה זו: התקבל ערעור היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית היקף משרתו של המערער ונקבע כי גמלתו של שטוב "תחושב בהתאם להחלטה המתוקנת של הממונה, דהיינו - על פי היקף של חצי משרה". בנוסף נקבע, כי "בהינתן כל האמור לעיל לא היה המקום לקבל את שאר תביעותיו של שטוב" (להלן:
פסק הדין בערעור הראשון).
עתירה שהגיש המערער לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק על פסק הדין בערעור, נדחתה ביום 30.12.03 לאחר שהמערער חזר בו מעתירתו נוכח הערות בית המשפט (בג"ץ 4724/03).
ההליך השני
התובענה בבית הדין האזורי
5. לאחר הדברים האלה, ובהסתמך על פסק הדין בערעור הראשון הגישה העירייה תביעה נגד המערער, בבית הדין האזורי בנצרת, להשבת מחצית הסכומים ששולמו לו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. בתביעתה טענה העירייה, כי המערער קיבל שכר וזכויות נלוות בשיעור של משרה מלאה, ונוכח פסיקתו של בית דין זה, כי העסקתו בעירייה עמדה על מחצית המשרה בלבד, יש לחייב את המערער בהשבת הכספים ששולמו לו מעבר להיקף של חצי משרה.
המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד שהמשיבים לה היו העירייה והממונה על השכר, תוך שעתר לסעדים אלה: "לחייבה לגרום כי ייערך בירור בפני הממונה על השכר ו/או בפני בעל סמכות כדין, בדבר זכויותיו ובדבר היקף משרתו ו/או אחוזי גמלתו של התובע ולשלם בהתאם"; "להצהיר כי על העירייה לשלם לתובע את מלוא זכויותיו שע"פ ההסכמים (זכויות שלא נפסלו ע"י הממונה). מלוא המידע מצוי ביד העיריה"; "לשלם פיצויי פיטורין בצרוף פיצויי הלנה ו/או הצמדה בגין מחצית המשרה ממנה פוטר התובע עקב פסה"ד של ביה"ד הארצי. מן הדין לקבוע, בנסיבות הענין וכנהוג בעיריה, פיצויים לפי 200% ולמיצער לפי 150% (סך הקרן לפי 100% הוא 300.000 ש"ח)"; "לשלם לתובע את כל זכויותיו שע"פ החוזים, כולל גימלת 4% וזאת לאלתר ו/או לאחר בדיקת הממונה על השכר כנדרש בכתב התביעה"; להצהיר כי על הנתבעים לבדוק את אפשרות העלאת הגימלה מעבר ל-2% לשנה (כאמור במכתב הממונה)"; "לחייב את העיריה לשלם לתובע פדיון 65 ימי חופשה ע"פ השכר האחרון שהתובע זכאי לו"; "לחייב את העירייה להעביר ו/או לשחרר לתובע את הכספים שהופרשו עבורו ... בסך של כ- 160,000 ש"ח בצרוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה".
החלטת בית הדין האזורי
6. בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיבים ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המערער, ככל שנגעה לממונה על השכר. כמו כן דחה בהחלטתו את מרבית התביעה שכנגד ככל שכוונה נגד העירייה, למעט ברכיבי התביעה לפדיון חופשה בשיעור שכר עבודה בגין 65 ימי עבודה, ושחרור הכספים שהופרשו לבנק הבינלאומי הראשון, עבור המערער. טעמיו של בית הדין האזורי היו אלה:
· "בית הדין הארצי דן בשאלת היקף משרתו של עו"ד שטוב והכריע בה, בקבעו שעמדה על היקף של מחצית המשרה, תוך שהוא מאמץ עמדת הממונה על השכר בעניין זה, לאחר שבחן אותה על כל היבטיה וראה אותה כנכונה וסבירה";