השופטת לאה גליקסמן:
ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (עב 1927/02; השופטת שרה שדיאור ונציג ציבור מר גביר), אשר קיבל חלקית את תביעותיה של המערערת.
הרקע לערעור:
המערערת עבדה אצל המשיבה, מפעל העוסק בייצור בובות למזכרת, מחודש דצמבר 1997 עד יום 15.12.00.
ביום 15.12.00 הודע למערערת על הוצאתה לחופשה ללא תשלום למשך שלושה חודשים.
המערערת תבעה הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לטענת המערערת, היא עבדה בהיקף של משרה מלאה, ולכן זכאית להפרשי שכר מינימום ולחישוב כל זכויותיה על בסיס היקף משרה מלאה.
בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת בעניין היקף משרתה, מנימוקים אלה: המערערת לא סתרה את הנתונים שבתלושי השכר ולא הוכיחה את גרסתה כי הנתונים אינם משקפים את היקף עבודתה; אין זה סביר שהמערערת לא הלינה על אי תשלום שכר המינימום במשך שלוש שנים; עדויות המערערת והעד מטעמה לא היו אמינות; אין לקבל כראייה אמינה את המכתב מיום 13.6.00 שהוצג על ידי המערערת
(ת/1), בין היתר על יסוד חוות דעת גרפולוגית שקבעה כי החתימה על מסמך זה אינה חתימה של מי ממנהלי המשיבה. כפועל יוצא מכך, דחה בית הדין האזורי את תביעתה של המערערת להפרשי שכר מינימום, וקבע כי שכרה לצורך חישוב זכויותיה הוא ממוצע השכר ששולם לה בפועל ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתה. בית הדין דחה את התביעה לפדיון חופשה בנימוק שהמערערת לא הוכיחה את תביעתה וכן הודתה כי לא עבדה בימי שישי, בימי שבת ובחגים המוסלמיים. התביעות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ודמי הבראה התקבלו, על בסיס היקף משרה חלקית, כמשתקף בתלושי השכר.
הערעור וטענות הצדדים:
ערעור המערערת סב על קביעתו של בית הדין שעבדה בהיקף משרה חלקית, כאשר המערערת טענה כי היא זכאית להפרשי שכר מינימום ולחישוב כל הזכויות על בסיס עבודה בהיקף משרה מלאה, ועל דחיית התביעה לפדיון חופשה:
לעניין היקף המשרה טענה המערערת כי: מכתב המשיבה למוסד לביטוח לאומי מיום 13.6.00
(ת/1)
הוא ראייה לכך שהמערערת עבדה בהיקף של משרה מלאה והודאת בעל דין של המשיבה; בית הדין שגה שלא קיבל ראייה זו על יסוד חוות הדעת הגרפולוגית, שהתייחסה בכלל למסמך אחר, ובכל מקרה לא היה מקום להסתמך על חוות הדעת הגרפולוגית; הודאת מנהל המשיבה כי תלושי השכר שהנפיקה המשיבה אינם נכונים חלקית מעבירה את נטל הראייה, ועל המשיבה היה להוכיח כי המערערת עבדה בהיקף משרה חלקית.
לעניין התביעה לפדיון חופשה טענה המערערת כי נטל ההוכחה חל על המשיבה, ומשלא הציגה המשיבה פנקס חופשה דין תביעתה להתקבל במלואה.
המשיבה טענה כי: אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית דין קמא, הן לעניין היקף המשרה והן לעניין פדיון חופשה; בית דין הגיע למסקנתו על יסוד התרשמותו מעדויות הצדדים, וצדק בקביעתו כי המערערת לא סתרה את תוכן תלושי השכר; לעניין התביעה לפדיון חופשה די בהודאתה של המערערת כי לא עבדה בימי שישי, בימי שבת ובימי החג המוסלמיים על מנת לדחות את תביעתה; כמו כן, התביעה לפדיון חופשה התיישנה.
דיון והכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים בפנינו, בכתב ובעל פה, וכלל החומר שבתיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, לעניין התביעה לפדיון חופשה.
הערעור בעניין היקף המשרה:
בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על פי הודעה שפורסמה ברשומות [י"פ 4905, 27.7.00, ע' 4328], החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.
בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 נקבע כי:
מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו; שר העבודה יקבע בהודעה שתפורסם ברשומות את סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה ואת הפרטים שיירשמו לפיו.
בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר [י"פ התשל"ז 748 והתשס"ג 3604] נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצוינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.
סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן -
חוק שכר מינימום) קובע כך:
בדיון באישום או בתובענה לפי חוק זה נגד המעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם הוכיח אחרת:
(1)
הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחויב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט;
(2)
הנאשם או הנתבע לא נתן לעובד פירוט שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, או לא הציג פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לאותו חוק, אם הוא מחויב במסירת פירוט שכר ובניהול פנקס שכר לפי אותו חוק, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט;
(3)
הנאשם או הנתבע לא ציין בפירוט השכר שנתן לעובד או בפנקס השכר שניהל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה; החזקה לפי פסקה זו תחול רק בהתקיים שניים אלה:
(1) המעביד מחויב במתן פירוט שכר או בניהול פנקס שכר לפי חוק הגנת השכר;
(2) על העובד חל חוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר.
עיון בתיק בית הדין האזורי מעלה כי המערערת לא הגישה בקשה פורמאלית להצגת רישום נוכחות או פנקס השכר. אולם, כאמור, המערערת העלתה את הטענה כי הודאת מנהל המשיבה שהרישום בתלושי השכר אינו משקף את מספר ימי העבודה ושעות העבודה בכל יום עבודה מעבירה אל המשיבה את נטל הראייה לסתור את טענתה כי עבדה בהיקף של משרה מלאה. טענה זו זהה במהותה לטענת החזקה הקבועה בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום. כן יש לציין, כי כבר בעבר נפסק כי בהעדר פנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום על פי החוק [ע"ע 300162/96
חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה, עבודה ארצי לג (21)46].
לאור האמור, בחנו את תביעתה של המערערת להפרשי שכר מינימום מנקודת המוצא הנטענת על ידי המערערת, דהיינו כי נטל הראייה להוכיח את היקף המשרה מוטל על המשיבה ולא על המערערת, הנהנית מחזקה כי עבדה בהיקף של משרה מלאה. לאחר בחינת כלל החומר בתיק בית הדין האזורי ופסק הדין שבערעור, הגענו למסקנה כי גם מנקודת מוצא זו, אין מקום לקבל את תביעתה של המערערת להפרשי שכר מינימום. החזקה הקבועה בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום אינה חזקה מוחלטת, אלא חזקה הניתנת לסתירה, אם המעביד הוכיח אחרת. במקרה הנדון, בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת, בקובעו כי עדותה ועדותו של העד מטעמה אינן אמינות בעיניו ואינן מתיישבות זו עם זו. כן קבע בית הדין האזורי כי ימי העבודה ושעות העבודה המפורטים בתלושי השכר כן משקפים את היקף עבודתה הכולל של המערערת בכל חודש, גם אם אינם משקפים באופן מדויק את מספר ימי העבודה ושעות העבודה בכל יום, בקבלו את גרסת מנהל המשיבה כי ימי העבודה החלקיים הומרו בתלוש השכר לימי עבודה מלאים. אכן, בית הדין האזורי טעה בקובעו כי חוות הדעת הגרפולוגית מטעם המשיבה התייחסה למסמך
ת/1
, מכתב המשיבה מיום 13.6.2000, שכן חוות הדעת הגרפולוגית התייחסה למסמך אחר (אישור המעביד על שכר לצורך תביעת דמי אבטלה). יחד עם זאת, לא הובהרו נסיבות מתן המכתב, ועל פני הדברים הנתונים המופיעים בו אינם נכונים, שכן המערערת עבדה אצל המשיבה עד חודש דצמבר 2000 ולא עד חודש יוני 2000. מכל מקום, אין במכתב זה כדי לאיין את קביעתו העובדתית החד משמעית של בית הדין, כי המערערת עבדה בהיקף משרה חלקי, כמשתקף בתלושי השכר.
כללו של דבר: גם לאחר בחינת תביעתה של המערערת להפרשי שכר מינימום מנקודת המוצא כי נטל ההוכחה חל על המשיבה ולא על המערערת, מצאנו כי במקרה הנדון דין התביעה להפרשי שכר מינימום ולזכויות על בסיס היקף משרה מלאה להידחות, בשל קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע לאמינות המערערת והעד מטעמה. לא מצאנו כי במקרה הנדון יש הצדקה לחרוג מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות על התרשמותה ממהימנות העדים, לנוכח היתרון שיש לה על פני ערכאת הערעור, בשל ההזדמנות להתרשם מהעדויות באופן בלתי אמצעי
[ע"ע 239/03
מרים אסמר - עירית חיפה, ניתן ביום 26.9.04].
התביעה לפדיון חופשה: