פסק-דין בתיק עע 642/06

שופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר

1.          בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב' 1762/98), אשר דחה את תביעתו של המערער לתשלום יתרת פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופיצויים בגין הפרת ההבטחה לזכאות לאופציות. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער על כל חלקיה וקבע, כי אין תשתית עובדתית התומכת בטענותיו, וכי התביעה כללה דרישה לתנאי פרישה שאין להם תקדים. לאור זאת ובשל גובה התביעה (כ - 8,000,000 ש"ח) וההליכים השונים שהתקיימו בתיק חייב בית הדין האזורי את המערער בהוצאות משפט בסך 35,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מתייחס הן לדחיית התביעה והן לגובה הוצאות המשפט.

הרקע עובדתי

2.                  המשיבה היא  חברה,  אשר  בתקופה  הרלוונטית  הייתה  חברה  ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה בתל-אביב, ואשר נמנתה עם קבוצת החברות "כימיקלים לישראל בע"מ" (להלן: כי"ל).

3.                  עד להפרטת כי"ל, תהליך שהסתיים בשנת 1995, הייתה כי"ל חברה ממשלתית והמשיבה חברת בת ממשלתית.

4.                  נכון לתקופה הרלוונטית לענייננו, בין השנים 1998-1997, הייתה פעילותה של המשיבה מחולקת לשלוש חטיבות - חטיבת האשלג, החטיבה הכימית וחטיבת המגנזיום. בראש כל חטיבה עמד "מנכ"ל" אשר היה אחראי לפעילות החטיבה והיה כפוף באופן ישיר למנכ"ל המשיבה.

5.                  עובדי המשיבה הועסקו בשתי מסגרות. המסגרת האחת - מסגרת קיבוצית, במסגרתה הוחלו על העובדים ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין המשיבה לבין ארגון העובדים היציג. במסגרת זו הועסקו מרבית עובדי המשיבה; המסגרת האחרת - העסקה באמצעות חוזה עבודה אישי, ובה הועסק  מספר מצומצם של עובדים בכירים במשיבה.

6.                  המערער החל לעבוד במשיבה בשנת 1974 ולאורך השנים ועד לפיטוריו, מילא שורה של תפקידים בכירים. בתפקידו האחרון שימש המערער כמנכ"ל החטיבה הכימית.

7.                  בהיותו נמנה עם הסגל הניהולי הבכיר, הוסדרו תנאי העסקתו של המערער בחוזי עבודה אישיים, כאשר האחרון שבהם נחתם בחודש יוני 1994.

8.                  החל מחודש ינואר 1996 קיבל המערער תוספת שכונתה "תוספת סדום" (להלן: תוספת סדום) בשיעור 20% למשכורתו, וזאת על אף שעובד בדרגתו הבכירה לא היה זכאי לתוספת זו.

9.                  לקראת סיום כהונתו של מר אורי בן-נון כמנכ"ל המשיבה, התמודד המערער במכרז שהתקיים על משרת מנכ"ל המשיבה. במכרז זכה מר בן זאב אשר החליף את מר בן-נון בתפקיד מנכ"ל המשיבה.

10.              במכתב מיום 19.3.1998, הודיע מנכ"ל המשיבה, מר בן זאב, למערער על פרישתו מהחברה בהאי לישנא:

" הליכי פרישתך מהחברה יתחילו ביום 1.4.98, יום העבודה האחרון שלך יהיה ביום 31.3.98, כאשר יחסי מעביד-עובד בין החברה ובינך יסתיימו במועד המתחייב מהוראות הסכם העבודה שלך".

בהתאם לאמור במכתב זה, הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ביום 31.12.1998.

בעקבות ההחלטה על סיום עבודתו במשיבה, הגיש המערער את התביעה, מושא דיוננו, בה תבע את הסעדים הבאים: הצהרה, כי פוטר שלא כדין בהליך פגום ומנימוקים פסולים וכפועל יוצא מכך פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסכום של 1,477,654 ש"ח, השלמת פיצויי פיטורים בסכום של 1,580,289 ש"ח, פיצויים בגין אי ביטוח פנסיוני בסכום של 500,000 ש"ח, תשלום יתרת בונוס לשנת 1998 בסכום של 76,246 ש"ח ; ופיצוי בגין הפרת ההתחייבות להקצאת אופציות בסך 4,450,000 ש"ח.

פסק דינו של בית הדין האזורי

11.              בית הדין האזורי בחן את טענות הצדדים והמסגרת הנורמטיבית וקבע, כי בפיטורי המערער לא נפל כל פגם, וכי הם נעשו משיקולים ענייניים ובהם: הרצון לשנות תרבות ארגונית המאופיינת ביחסי אנוש רעועים בקרב ההנהלה הבכירה של המשיבה; הפסדי החטיבה אותה ניהל המערער; הצורך והכוונה לחסוך ולצמצם בעלויות כח אדם; ומשבר אמון בין המערער לבין מנכ"ל המשיבה, שנגרם כתוצאה מהתנהגות המערער. עוד קבע בית הדין, כי המשיבה קיימה את חובת השימוע כלפי המערער.

12.              בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער להשלמת פיצויי פיטורים לשיעור של 200%. בית הדין האזורי נימק דחייה זו בכך, שהנוהג לתשלום פיצויי פיטורים בגובה 200% הוא פרי הסכם פרישה המוצע לעובד ובכפוף לאישור מועצת המנהלים. כך נהגה המשיבה גם כלפי המערער, ומשזה סירב לחתום על הסכם הפרישה, אין מקום להסתמכותו על נוהג זה. בית הדין האזורי קבע, כי יש הבדל בין פרישה בהסכמה אשר מקנה למעביד יציבות וודאות משפטית, בגינה הוא מוכן לשלם פיצויי פיטורים מוגדלים, לבין התפטרות או פיטורים חד צדדיים החושפים את המעסיק להתדיינויות משפטיות וההוצאות הכרוכות בהן, ולפיכך אינם מזכים את העובד בפיצויי פיטורים מוגדלים.