השופט יגאל פליטמן
1. המערער הועסק על ידי המשיבה בתפקיד מזכיר האיגוד המקצועי במועצת פועלי חולון החל מיום 1.6.85. בחודש 10/94 קיבל המערער תפקיד של מנהל כוח אדם במועצת הפועלים, בהתאם להסכם קואליציוני בין סיעות שונות במשיבה. ביום 27.12.94 נשלח למערער מכתב פיטורים מהמשיבה, לפיו על המערער לסיים עבודתו ביום 31.1.95. המערער הגיש ערעור על פיטוריו לוועדת הערעורים, בתמיכתו של מר אבי פריאל, אשר שימש כמזכיר מועצת פועלי חולון אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית (להלן -
מר פריאל). ועדת הערעורים החליטה לדחות את פיטורי המערער בשישה חודשים ולדון בהם בשנית בתום תקופה זו. בהחלטתה קבעה הוועדה כי המערער לא יעסוק בנושאים הקשורים לכוח אדם ועבודתו תהיה באיגוד המקצועי בלבד.
2. בחודש 12/95 אירעה למערער תאונת דרכים, בעקבותיה שהה המערער בחופשת מחלה עד ליום 31.7.96. ביום 10.6.96 נשלח למערער מכתב פיטורים נוסף, לפיו על המערער לסיים עבודתו ביום 31.7.96. המערער הגיש בקשה למתן צו מניעה נגד פיטוריו לרשות השיפוט במשיבה, בטענה שהינם מנוגדים להוראות חוקת העבודה מאחר ומכתב הפיטורים נשלח אליו עת שהה בחופשת מחלה. עקב כך ביטלה המשיבה, ביום 12.9.96, את פיטורי המערער.
3. בחודש 8/96, לטענת המערער ולשיטת המשיבה בחודש 9/96, שב המערער לעבודתו מחופשת מחלה להיקף עבודה במשרה מלאה. החל מיום 23.10.96, בהתאם להחלטת רופא תעסוקתי, הופחת היקף משרתו של המערער ל - 50%. אישור הרופא התעסוקתי ניתן לתקופה של שלושה חודשים. ביום 24.11.96 נשלח למערער מכתב פיטורים נוסף מהמשיבה, המודיע למערער על סיום עבודתו החל מיום 31.12.96. בחודש 12/96 פנה המערער לרשות השיפוט המחוזית של המשיבה בבקשה למתן צו מניעה זמני וכן בתביעה נגד פיטוריו. לטענת המערער, הודעת הפיטורים נשלחה אליו עת שהה בחופשת מחלה. עוד נטען כי הפיטורים נערכו באופן שרירותי מבלי שמשרתו בוטלה או צומצמה ומבלי להתחשב בנסיבותיו האישיות.
4. ביום 24.12.96 התקיים דיון בפני רשות השיפוט המחוזית בבקשה למתן צו מניעה זמני. בהסכמת הצדדים הוחלט כי המערער יפסיק לעבוד ויקבל משכורת מלאה עד למתן פסק דין סופי בתביעתו (להלן -
הסדר הביניים). בקשת המשיבה להעביר הדיון בתביעה לרשות השיפוט הארצית התקבלה, על ידי רשות השיפוט המחוזית, בהחלטתה מיום 31.7.97. ערעור המערער על החלטה זו, מיום 4.9.97, נדחה על ידי רשות השיפוט הארצית.
5. ביום 7.7.98 הגיש המערער לבית הדין האזורי בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד קיום ההליך ברשות השיפוט הארצית (בד"ע 903/98 - 14) ובקשה לביטול פסק בורר (בד"ע 2130/98 - 3) לגבי החלטת רשות שיפוט. קודם לכן הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לתשלום הפרשי שכר, בגין רכיבי השכר שלא שולמו לו על ידי המשיבה החל מחודש 4/97 (תיק מס' 4782/97 - 35). בית הדין דחה התביעה בקובעו כי דינה להתברר בפני רשות השיפוט. ערעור המערער על החלטה זו נדחה וכך אף עתירתו לבג"ץ.
6. ביום 22.11.98 נשלח למערער מכתב מהמשיבה המבטל את הודעת הפיטורים מיום 24.11.96 וקורא למערער להגיע לפגישה במשרדי המשיבה לצורך שיבוצו בעבודה. המערער נמנע מלהגיע לפגישה. ביום 29.11.98 הגישה המשיבה לבית הדין בקשה דחופה לקביעת דיון בתיק בד"ע 2130/98 - 3. בבקשתה השיגה המשיבה על התנהגות המערער אשר לטענתה התחמק ממשא ומתן עימה וסירב להתייצב לעבודתו גם לאחר שהמשיבה הסכימה לבטל את פיטוריו, כל זאת בעוד המערער ממשיך לקבל, במשך שנתיים, שכר מבלי לשוב לעבודתו. המשיבה נתנה הסכמתה כי תביעת המערער תדון בפני רשות השיפוט המחוזית על מנת לקצר את הליך ההתדיינות. בעקבות בקשת המשיבה התקיים דיון, ביום 8.12.98, בו ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה תביעת המערער תדון בפני רשות השיפוט המחוזית וכי עד למתן הכרעה סופית תעמוד בתוקפה החלטת רשות השיפוט, מיום 24.12.96.
7. ביום 7.12.98 הגיש המערער את כתב תביעתו המקורי בתיק זה, בו עתר למתן צו מניעה נגד פיטוריו, בטענה כי הפיטורים נעשו מטעמים של אפליה פסולה על רקע השתייכותו המפלגתית. בד בבד ביקש המערער כי יינתן צו מניעה זמני אשר ימנע הדיון בנושא פיטוריו בפני רשות השיפוט עד לסיום ההליך בבית הדין.
8. במהלך שנת 1999, בהמלצת בית הדין הארצי לעבודה, ניסו הצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם בהליך גישור. לקראת סיום הליך הגישור, ביום 3.2.00, שילמה המשיבה למערער סך של 50,000 ש"ח. בסופו של יום הגישור לא צלח והסכום נותר בידי המערער. החל מיום 1.1.00 הפסיקה המשיבה את תשלומי המשכורת למערער.
9. בין לבין, לקראת סוף שנת 1999 נערכו שינויים בחוקת העבודה לעובדים במוסדות ההסתדרות, החלה על יחסי העבודה בין הצדדים (להלן -
חוקת העבודה), לרבות שינויים הנוגעים למבנה רשויות השיפוט של המשיבה. לאור השינויים, הגיש המערער, ביום 17.7.00, בקשה למתן צו מניעה כנגד קיום הדיון בעניינו בפני רשות השיפוט. בקשת המערער התקבלה על ידי בית הדין האזורי בירושלים, אשר קבע בפסק דינו, מיום 26.8.02, כי "
לאור השינוי במבנה רשות השיפוט ולאור בחירת התובע שעניינו זה ידון בבית הדין לעבודה, לא תדון התובענה הנ"ל בפני רשות השיפוט אלא בבית הדין לעבודה בתנאי שיוגשו כתבי טענות מתאימים" (להלן -
פסק בית הדין האזורי בירושלים). בעקבות פסק דין זה תיקן המערער תביעתו וכימת את הסעדים הנתבעים על ידו לסעדים כספיים.
10. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת ורדה סאמט ונציגי הציבור מר עמוס וייל ומר חיים חכם; עב 303919/98) קבע, בפסק דינו, כי פיטורי המערער נעשו בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין נציגות העובדים למשיבה בתקופת צמצומים מאסיבים במשיבה, אשר במסגרתם הופסקה עבודתם של מאות מעובדיה וביניהם המערער, וכי המערער לא הצליח להוכיח כי פיטוריו היו שלא כדין ו/או נבעו משיקולים זרים ו/או בניגוד לחוקת העבודה. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער לפיצויי פיטורים שלא כדין על כלל מרכיביה, לרבות התביעה לפיצוי בגין הפסד השתכרות והתביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני. בית הדין האזורי קיבל את התביעה שכנגד, מטעם המשיבה, במסגרתה חויב המערער להשיב סכומים ששולמו לו ביתר, בגין המשכורות שהמערער קיבל במהלך השנים 1997- 1999, בהם המערער לא עבד בפועל, וכן בגין מקדמה על חשבון פיצויים בסך 50,000 ש"ח שקיבל המערער מהמשיבה בעקבות הליך הגישור.
11. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחה טענת המערער לפיה הוא פוטר בשל השתייכותו הפוליטית. נקבע כי השיהוי בהעלאת טענה זו, כשנתיים לאחר הפיטורים, והימנעות המערער מלהביא לעדות את אחד מנציגי הוועד פועלת לרעת המערער. בית הדין דחה טענת המערער לפיה קיבל מכתב הפיטורים עת שהה בחופשת מחלה מאחר ואין מדובר בחופשת מחלה אלא בתקופה בה המערער הועסק במשרה חלקית.
12. בית הדין האזורי פסק כי סירובו של המערער להצעות המשיבה והתעקשותו להמשיך את ניהול ההליכים מעידים על חוסר תום לב מצידו של המערער. כך אף טענת המערער לזכאותו לתשלומי משכורת בהתאם להסדר הביניים, הגם כי בקשת המערער למתן צו מניעה הובילה לעיכוב נוסף במתן הכרעה בעניינו, ואף סיכלה את ההכרעה ברשות השיפוט, עת ניתן פסק בית הדין האזורי בירושלים, לפיו התיק ידון בבית הדין לעבודה. בית הדין האזורי קבע כי הסדר הביניים ניתן על מנת להבטיח פרנסתו של המערער באופן זמני, כדי ששכרו לא יפגע ככל שיקבע כי פיטוריו היו כדין. חרף זאת, בחר המערער, בנסיבות אלה, להביא להתארכות הדיון בעניינו, התנהלות התומכת בטענת המשיבה לפיה המערער העדיף ליהנות מפתרון הביניים שניתן לו מאשר להגיע לפתרון קבוע. בית הדין קבע כי המשיבה הסכימה לוותר על טענתה לעניין הסמכות ואף הסכימה לבטל את מכתב הפיטורים ולהחזיר המערער לעבודה על מנת להביא לסיום הפרשה. עוד נקבע כי פסק בית הדין האזורי בירושלים, המעביר את הסמכות לדון בתביעת המערער בלעדית לבית הדין, מבטל גם את הסדר הביניים שנקבע בה לגבי תשלום משכורת המערער עד להכרעת העניין על ידי רשות השיפוט. מסקנה אחרת תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה יוכל המערער ליהנות עד סוף ימיו ממשכורת ללא עבודה, שכן לעולם לא תינתן הכרעה בתביעה על ידי רשות השיפוט משהיא איננה מוסמכת לדון בתביעתו.
13. בית הדין האזורי קבע כי יש לקזז את המשכורות שהמערער קיבל לאחר פיטוריו מזכויותיו הנובעות מפיטורים, משהוברר כי פיטורי המערער היו כדין ושהחלטת הרשות שימשה כהסדר זמני בלבד. הימנעות מקיזוז תוביל להתעשרות המערער שלא כדין. נקבע כי יש לחשב את השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים בהתאם למשכורת המערער במועד סיום עבודתו ולא בהתאם לתלושי שכר עובדי משיבה אחרים במועד מתן פסק הדין. מאחר ופיטורי המערער במועדם היו כדין. בית הדין האזורי קבע כי יש לנכות מסכום פיצויי הפיטורים את כספי קופת הגמולים שנצברו לזכות המערער, בהתאם לקבוע בהסכם הקיבוצי הראשון בדבר הסדרת תנאי העובדים הפורשים מרצון ו/או מפוטרים ו/או פורשים לקצבה מוקדמת מיום 26.6.95 (להלן -
ההסכם הקיבוצי), אשר חל על יחסי העבודה בין הצדדים, אשר תוקפו הוארך בהסכם קיבוצי מיום 20.6.96.
14. בית הדין קיבל את תחשיב המשיבה לגבי מענק ההסתגלות, דמי ההודעה המוקדמת, פדיון החופשה וזכאות המערער לפיצוי חד פעמי. בית הדין קבע כי עדות הגב' זהבה טוב מטעם המשיבה, עובדת במחלקת השכר אצל המשיבה (להלן -
הגב' טוב), היתה אמינה ורציפה. משכך ובהיעדר גרסה לסתור מצד המערער, התקבלו טענות המשיבה לגבי היקף התשלומים אותם על המערער להשיב, לרבות הסכום ששולם למערער במסגרת הליך הגישור עם המשיבה.
15. בערעור שבפנינו שב המערער ופרש טענותיו כנגד ההחלטה לפטרו וכנגד דחיית כלל רכיבי תביעתו. לטענת המערער, פיטוריו נבעו מהשתייכותו הפוליטית ולפיכך היוו אפליה אסורה. זאת במיוחד נוכח הודאת בעל דין, מר פריאל, בעדותו לפני רשות השיפוט. טענה אשר נטענה על ידי המערער בשיהוי מאחר והודאת בעל הדין ניתנה בשיהוי. לטענת המערער, בית הדין האזורי טעה בקובעו כי פיטוריו לא נגדו את ההסכם הקיבוצי ואת חוקת העבודה ועת הסיק כי המערער נכלל ברשימת המפוטרים המקובלת על ידי ועד העובדים וועדת החריגים. בית הדין טעה בקובעו כי המערער גרם להתארכות הדיונים.
16. המערער טען כי לא היו כל ראיות לכך שהמשיבה הציעה למערער מקומות עבודה לאחר פיטוריו. נטען כי פיטורי המערער נערכו עת היה המערער בחופשת מחלה חלקית. עוד נטען כי טעה בית הדין האזורי בקבלו את התביעה שכנגד משפיטורי המערער היו שלא כדין. טעה בית דין בפוסקו כי הסכומים אשר שולמו בהתאם להסדר הביניים היו "על תנאי" וכי פסק בית הדין האזורי בירושלים מבטל את הסדר הביניים. אילו היה מדובר מראש על השבה, ולא על קיזוז כפי שהוסכם בין הצדדים, המערער לא היה נותן הסכמתו להסדר. בית הדין טעה עת חייב המערער בסכום הגבוה מהסכום הנתבע מן הטעם כי המשיבה רשאית לקזז כל סכום שהיא שילמה למערער בתור משכורת.
17. עוד טען המערער כי טעה בית הדין עת הורה על השבת כל סכומי המשכורת, אפילו משנת 1997 ו - 1998, עוד לפני שהמשיבה התיימרה להציע למערער תפקיד חלופי. לטענת המערער, הקביעה בעניין השבת הסכומים אשר שולמו במסגרת הליך הגישור נוגדת את הדין, את מהות הליך הגישור ואת מדיניות בית הדין לעבודה. בית הדין האזורי טעה עת קיזז את סכומי הקרן אחד מהשני, בעוד שהסכומים שהגיעו למערער על פי פסק הדין היו משנת 1996 אך הסכומים שנפסקו לטובת המשיבה היו משנת 2003, יום הגשת התביעה. בית הדין טעה עת חישב את פיצויי הפיטורים על סמך משכורת הנוגדת את תחשיב המערער. טעה בית הדין בפוסקו למערער רק 40 ימי חופשה. טעה בית הדין בדחותו את תביעות המערער להפרשי שכר, רכיבי שכר ותנאים נלווים שהמערער לא קיבל. עוד טוען המערער כי בית הדין טעה עת קבע, בפסק הדין המתוקן, כי ההפרש (בין סכום ההשבה לבין הסכומים שהוא פסק) ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.4.03, הגם כי סכומים אלו כלל לא נתבעו.
18. המשיבה סמכה ידיה על פסיקת בית הדין האזורי מטעמיו. לטענתה, המערער לא טען ולא הוכיח טענת הפליה בבית הדין האזורי. טענה על פי סעיף 14 לחוק
שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988 יש לטעון עד שנה ממועד היווצר העילה ואילו המערער העלה הטענה שנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי. איתור ראיה באיחור אינו יכול לסייע למערער בהעלאת טענה שהתיישנה ומכל מקום ה"הודאה" עליה מסתמך המערער אינה ראיה להוכחת טענתו לפיטורים פוליטיים. עד המשיבה, מר שומר, אשר כיהן כיו"ר האגף לארגון ומועצת פועלים במשיבה, העיד בצורה בהירה כי פיטורי המערער לא נעשו מטעמים פוליטיים. המערער היה אחד מ- 40 עובדים שפוטרו במועצת הפועלים בחולון וממאות עובדים רבים בכל ההסתדרות. ההלכה הפסוקה בוחנת, עת מועלית טענה של פיטורים פוליטיים, גם את הטענות שכנגד, דוגמת הצעת תפקיד חלופי, פיטורי צמצום ועוד. המערער לא הוכיח טענתו הדחוקה לפיה פוטר שלא בהסכמת ועד העובדים. טענות המערער בעניין זה הינן כנגד קביעות עובדתיות.