פסק-דין בתיק עע 523/07

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגי הציבור גב' שרה ברנדפלד ומר מרדכי אולשטיין; עב 10720/04) בו התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד (להלן גם העובדת) לתשלום פיצויי פיטורים לאחר שהתפטרה מעבודתה בבית האבות אותו מפעילה עמותת בית הורים "הדקל", שהיא המערערת והמשיבה שכנגד (להלן גם העמותה).

            עובדות הרקע ופסק דינו של בית הדין האזורי :

2.         העובדת החלה לעבוד בבית האבות שמפעילה העמותה (להלן גם בית האבות) באפריל 1998, ועבדה בעמותה בסך הכל במשך 66 חודשים. ביום 6.9.03 נפגעה העובדת בגבה בעת שהרימה קשישה בבית האבות. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבותיה הוכרו לה אחוזי נכות מעבודה (10% נכות צמיתה). העובדת שבה לעבודה בבית האבות לאחר תום תקופת ימי אי הכושר שהוכרו לה בעקבות הפגיעה בעבודה, אך בסופו של דבר התפטרה מעבודתה. אין מחלוקת בין הצדדים כי העובדת התפטרה מעבודתה ולא פוטרה.

3.         העובדת הגישה תביעה לבית הדין האזורי נגד העמותה לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 35,631 ש"ח, בטענה כי יש לראות בהתפטרותה כדין פיטורים אשר בוצעו על רקע מצב בריאותי לקוי ובהסתמך על ממצאים רפואיים אשר על פיהם היתה מנועה מלעבוד בעבודות שהוצעו לה על ידי העמותה. העמותה, מצדה, הגישה תביעה שכנגד לקבלת פיצוי בגובה שכר חודש כדמי הודעה מוקדמת להם היתה זכאית מהעובדת.

 4.        בפני בית הדין האזורי נשמעו, מלבד עדותה של העובדת, עדויותיהם של גב' סימונה אורן, אם הבית בבית האבות ומר יוסי פרידמן, מנהל בית האבות, אשר העידו מטעם העמותה. בית הדין האזורי פסק כי העמותה תשלם לעובדת פיצויי פיטורים חלקיים בשיעור של 80% ובסך הכל 27,892 ש"ח, ודחה את התביעה שכנגד של העמותה. להלן נוסח פסק דינו של בית הדין האזורי:

"הראיות והמסמכים הרפואיים שהוגשו לפנינו מלמדים, שאכן התובעת לאחר התאונה היתה מוגבלת רפואית. כך למשל, ת/5 מדבר על "קושי בהרמת משאות", ת/4 מדבר על "אי כשירות" זמנית לעבודה ו- ת/3 מדגיש כי במשך שלושה חודשים: "מומלץ להעסיק את הנ"ל ללא הרמת חולים או משאות" (להלן: "המסמכים הרפואיים").

הוכח במשפט כי עבודתה הרגילה של התובעת אכן היתה כרוכה בהרמת משאות. עם זאת, המעביד הביע נכונות מסויימת להקל על תנאי העסקת התובעת ובכך לציית להוראת המסמכים הרפואיים. דוקא התובעת מצידה הערימה קשיים על נכונותו העקרונית של המעביד לחזור ולשלבה בעבודת בית האבות. העובדת, במקום לשתף פעולה עם מעבידה, במציאת נוסחה מאוזנת של עבודה במגבלות הקיימות היא היתה באה והולכת במקום העבודה כאוות נפשה, ללא שום קבלת מרות של המעביד. והכל, בתירוץ של "מצבה הרפואי". יש לזכור כי "מצבה הרפואי" של התובעת לא היה אי-כושר מלא לעבודה, אלא מגבלות מסויימות בתיפקוד. אנו דורשים מעובד הנקלע למצב כזה, מידה רבה של נכונות לשתף פעולה עם מעבידו למציאת "שביל הזהב" להמשך יחסי העבודה. התובעת חטאה בכך שחיבלה במאמץ של המעביד לנסות לשלבה בעבודות קלות בבית האבות.

אנו רואים בהתנהגות התובעת משום "הפרת משמעת חמורה", המצדיקה הפחתת "פיצויי הפיטורים" המגיעים לה עם פיטוריה. היה בהתנהגות העובדת משום "מצג" המחמיר את מצבה הרפואי, וזה הוכר בפסיקה כפעולה המפרה את אמון המעביד ומצדיקה הפחתת פיצויי הפיטורים (ר' ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, סע' 10 לפס"ד מיום 29.12.02)".

            בסיומו של פסק הדין נקבע כך:

            בשים לב לתוצאה שהגענו אליה, ונימוקיה, החלטנו שכל צד ישא בהוצאותיו. מאותה הסיבה ממילא נופלת גם התביעה שכנגד, המתבססת על טענה כי מדובר בהתפטרות גרידא.

            טענות הצדדים בערעור:

5.         העמותה הגישה ערעור על פסק הדין בו הלינה על עצם חיובה בתשלום פיצויי פיטורים לעובדת ועל דחיית התביעה שכנגד שהגישה לבית הדין האזורי. העובדת הגישה ערעור שכנגד בו היא טוענת כי היה מקום לפצותה בפיצויי פיטורים מלאים ולא חלקיים. ביום 23.10.07 ניתנה החלטה על ידי בית הדין האזורי לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורים.

להלן עיקר טענות הצדדים בערעורים:

א.   העמותה טוענת כי המערערת התפטרה בנסיבות אשר אינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים. לטענתה, בנסיבות העניין, בהם העובדת התפטרה ולא פוטרה, יש לבחון את תחולת החריג המופיע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם חוק פיצויי פיטורים). על פי קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עצמו, העובדת לא עמדה בנטל להוכיח שמתקיימים החריגים בסעיף האמור, על כן היה מקום לדחות את תביעתה. התוצאה המשפטית הנובעת מהעובדות שנקבעו בבית הדין האזורי היא שהעובדת אינה זכאית כלל לפיצויי פיטורים. עוד מוסיפה העמותה כי עניין "הפרת המשמעת החמורה" אינו רלוונטי לניתוח המשפטי. העמותה מדגישה כי היא פעלה לספק לעובדת עבודה קלה פיזית ובהתאם למגבלותיה הרפואיות, כגון האכלת קשישים ופינוי מגשים מחדר האוכל. כן נטען כי יש לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את העובדת בתשלום פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת, הואיל והיא עזבה את עבודתה ללא מתן הודעה מראש.

ב.   העובדת, מנגד, חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי וטוענת כי העמותה נהגה כלפיה בחוסר תום לב כאשר הציעה לה עבודות פיזיות "קשות" ו"מפרכות" כהגדרתה, כגון שטיפת רצפות של 10 חדרי חולים במשך כ-6 שעות ושטיפת רצפות בחדר אוכל גדול, ולאחר שבקשתה לקבלת עבודות קלות יותר לא נענו, היא נאלצה להתפטר מעבודתה. העובדת טוענת כי אין במעשיה משום "הפרת משמעת חמורה", הואיל ולא הוצעו לה עבודות התואמות את מצבה הרפואי. לעניין ההודעה המוקדמת, טוענת העובדת כי מתקיימות בעניינה נסיבות מיוחדות בהן אין לדרוש ממנה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, בהתאם להוראות סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א- 2001 (להלן גם חוק הודעה מוקדמת).

            דיון והכרעה:

6.         ראשית יובהר, כי מפסק דינו של בית הדין האזורי לא עולה תמונה ברורה באשר למסכת העובדתית המדויקת שהתרחשה לאחר שאירעה לעובדת תאונת העבודה ביום 6.9.03. על פי פסק הדין של בית הדין האזורי, העובדת הודתה כי היא חזרה לעבודתה לאחר התאונה.

            להלן פירוט של תעודות אי הכושר שהציגה העובדת בפנינו ובפני בית הדין האזורי לפי סדר הנפקתם:

א.   אישור רופאה תעסוקתית מיום 7.10.03 בו נקבעה לעובדת תקופת אי כושר מיום 7.10.03 עד ליום 27.10.03.