השופטת לאה גליקסמן:
ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו (עב 2262/04; השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור מר ביליגורסקי ומר גמליאל), בו נדחתה ברובה המכריע תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי בעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה, ולמתן סעדים הצהרתיים וכספיים הנובעים מקיומם של יחסים אלה.
תמצית העובדות, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי:
1. המערער, בימאי סרטים במקצועו, הועסק על ידי המשיבה (להלן:
הרשות) החל משנת 1978 כבימאי, כעורך וכמגיש פינה. ההתקשרות בין הצדדים נעשתה על בסיס פרויקטים ו/או תוכניות אשר בהפקתן השתתף. במשך כל תקופת ההתקשרות, שולמה למערער תמורה כנגד חשבוניות, למעט חודשים ספורים בהם שולם שכרו באמצעות שוברי תשלום.
2. בבית הדין האזורי טען המערער כי היה עובד הרשות לכל דבר ועניין במשך כל תקופת העסקתו, מטעמים אלה: כל עבודתו נעשתה בהתאם לצרכיה ודרישותיה של הרשות, תוך שימוש במשרדיה ובמתקניה; הוא השתלב במערך העבודה הרגיל של הרשות לאורך כל תקופת עבודתו; הוא עבד תחת פיקוחו המקצועי של מנהל המחלקה; שיבוצו בעבודה נעשה בהתאם לצרכיה של הרשות; שכרו והיקף עבודתו היו קבועים למדי; הוא התקבל לעבודה על בסיס אישי לאחר ראיון, ולכן היה חייב לבצע את משימותיו באופן אישי ולא יכול היה להיעזר או להעביר ביצוען לאחרים; הוא עבד בעיקר עבור הרשות, אשר בשלב מסוים אף החתימה אותו על התחייבות שלא יעסוק בכל עבודה אחרת שיש בה משום ניגוד עניינים לעבודתו אצלה.
המערער טען כי סיווגו כ"משתתף חופשי" נכפה עליו באופן חד צדדי על ידי הרשות שהייתה בתקופה הרלוונטית לתביעה המעסיקה היחידה עבור אנשי קולנוע וטלוויזיה. לטענתו, פנה אל הרשות מספר פעמים בבקשה להתמנות כעובד מן המניין, אך זו סירבה לעשות כן.
המערער תבע בבית הדין האזורי פסק דין הצהרתי בעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין הרשות מיום תחילת העסקתו ועד ליום הגשת התביעה; פסק דין הצהרתי הקובע כי על יחסי הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים הכלליים וההסכמים הקיבוציים המיוחדים החלים על עובדיה הקבועים של הרשות; צו המורה לרשות להשיב את המערער לעבודתו ולהמשיך להעסיקו כעובד הרשות לכל דבר ועניין; סעדים הצהרתיים לגבי זכויות כספיות וסוציאליות הנובעות מקיומם של יחסי עובד - מעביד בעד תקופת עבודתו ברשות ובעד סיומה; וסעדים כספיים הנובעים הן מקיומם של יחסים אלה והן מהפרות חוזים על ידי הרשות.
3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, לאחר שבחן את עניינו של המערער בהתאם להלכות המחייבות, ותוך יישומם של מבחן ההשתלבות ומבחני העזר, כי סממני ההתקשרות בין המערער לבין הרשות מצביעים על כך שהמערער היה במעמד של "משתתף חופשי" במשך מרבית תקופת ההתקשרות, כי העסקתו לא הייתה רצופה או סדירה, וכי הכנסתו לא הייתה קבועה או רציפה. זאת, בין היתר על יסוד עובדות אלה: בדו"חות התשלומים והחשבוניות שהוצגו מופיעות הפסקות של מספר חודשים בתשלום; שכרו של המערער היה שונה מחודש לחודש ואף לא היה קבוע בממוצע שנתי; המערער עבד בעבודות נוספות משך כל תקופת עבודתו ברשות כך שלא ניתן להגדירו כמי שעבד בעיקר עבורה; המערער נקלט לעבודה לאחר ראיון אישי, אולם העסקתו הייתה לפי פרויקטים ותוכניות אשר ההתקשרות לגבי כל אחד ואחד מהם נעשתה באופן נפרד; המערער המשיך במתן שירותיו לרשות על אף שהיה מודע לכך שאינו "עובד" אצלה; המערער הגדיר את עצמו כ"מנהל של עצמו", לא החתים כרטיס נוכחות ועבודתו נעשתה בחלקה הגדול מחוץ לתחומי הרשות וללא פיקוח. יחד עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי במשך 5 השנים בהן הועסק המערער בתוכנית "דוקומדיה", נוספו על תנאי העסקתו מאפיינים ייחודיים נוספים, אשר יש בהם כדי להכריע לטובת קביעת מעמדו כ"עובד" באותה התקופה.
בנוסף, קבע בית הדין האזורי כי תביעתו של המערער לסעדים כספיים בגין הפרת חוזים עמו בתוכניות "תוצרת הארץ" ו"חשיפה" אינן בסמכותו העניינית של בית הדין בשל העסקתו של המערער באותן תקופות כ"משתתף חופשי", וכי תביעתו לסעד כספי בגין הפרת חוזה בתוכנית "דוקומדיה" לא הוכחה.
לפיכך, קבע בית הדין האזורי כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד בתקופת עבודתו של המערער בתוכנית "דוקומדיה" בלבד, קרי, בתקופה שמחודש נובמבר 1998 ועד חודש אוגוסט 2003, כאשר מתוכם עבד המערער בפועל 49 חודשים בלבד.
4.
המערער טען בערעורו כי: האבחנה שעשה בית הדין האזורי בין שתי תקופות עבודה שונות הינה אבחנה מלאכותית ושגויה; על פי מבחן ההשתלבות ומבחני העזר אשר נקבעו בפסיקה, כן התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הרשות לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, ולא רק בתקופת העסקתו בתוכנית "דוקומדיה". לגישתו, נתן בית הדין האזורי משקל יתר לדו"חות התשלומים ולעובדה שעבד במקומות אחרים, מצב שלטענתו נכפה עליו עקב אי שיבוצו לעבודה על ידי הרשות בתקופה מסוימת.
לפיכך, מבקש המערער מבית דין זה לקבוע, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין הרשות לאורך כל תקופת ההתקשרות ביניהם, ולחילופין לאמץ בנסיבות המקרה דנן את דעת המיעוט של הנשיא אדלר ב
פרשת צדקא [עע 300274/96
שאול צדקא - מדינת ישראל - גלי צה"ל, פד"ע לו 625] ביחס לזכויותיו של המערער מכוח חקיקת המגן, ולהתוות את העקרונות לפיהם יקבע בית הדין האזורי את זכויותיו כ"משתתף חופשי".
5.
הרשות תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי וטענה כי: צדק בית הדין האזורי בקביעתו שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד מנימוקים אלה: במהלך השנים סיפק המערער לרשות שירותים מסוגים שונים ככתב וכבימאי למגוון תוכניות טלוויזיה, ולא היה חלק מצוות/מחלקה קבועים; ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה רציפה וקבועה, והכנסתו של המערער לא הייתה בשיעור קבוע; המערער הוא שיזם את מתן שירותיו לרשות והשתכרותו הייתה תלויה באישור הצעותיו; לרשות מצידה לא הייתה חובה לספק למערער עבודה, וההכנסה מהתקשרותו עימה לא הייתה מובטחת וקבועה כפי שנהוג ביחס לעובדים; בנוסף, עסק המערער בעבודות מחוץ לרשות. לפיכך מבקשת הרשות להותיר על כנה את פסיקת בית הדין האזורי.
דיון והכרעה
6. לאחר בחינת כל החומר שבתיק וטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק התערבות ערכאת הערעור. לפיכך, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) ל
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב -1991.
7. מעבר לאמור נוסיף:
7.1. בית הדין האזורי בחן ביסודיות את שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערער לבין הרשות, תוך יישומם של המבחנים אשר נקבעו בפסיקה על אופן העסקתו של המערער ברשות. לא מצאנו כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מהכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים המסתמכים על התרשמות ישירה מהעדויות, כאשר פסק הדין מפורט ומנומק היטב.
7.2. בחינת דו"חות התשלומים אשר הוגשו על ידי הרשות כמו גם בחינת העתקי החשבוניות שהוגשו על ידי המערער עצמו, אינם מצביעים על עקביות וסדירות בכל הנוגע לשכרו של המערער, בתקופה שקדמה לנובמבר 1998, מועד בו החל לעבוד בתוכנית "דוקומדיה" ונוצרו יחסי עובד מעביד בינו לבין הרשות. זאת, הן כאשר נבחן שכרו החודשי של המערער אשר אינו מצביע על בסיס קבוע כלשהו, והן כאשר נבחנת הכנסתו הכוללת של המערער מדי שנה, בהתחשב בטענת המערער כי מועדי התשלום אינם מעידים על תקופת עבודתו, כי לעתים קיבל בתשלום אחד תמורה בעד מספר חודשי עבודה. בניגוד לטענתו של המערער, ניתן ללמוד ממסמכים אלה, כי ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה רציפה, וכי היו תקופות ממושכות בהן המערער לא עבד כלל. בהקשר זה יש לציין במיוחד כי: בשנים 1994 עד 1997 הכנסתו של המערער מהרשות הייתה נמוכה ביותר, והיו חודשים רבים בהם לא שולם לו תשלום כלשהו; בשנת 1997 קיבל תשלום אחד, בחודש ינואר 1997 בלבד; בשנת 1998 לא קיבל המערער תשלום כלשהו. בהקשר זה יש לציין כי על פי הפסיקה, מבחן התלות הכלכלית הוא אחד השיקולים המכריעים לבחינת קיומם של יחסי עובד מעביד [עע 568/06
דוד שושן - קל שירותי נופש ותיירות בע"מ; לא פורסם, 3.1.2008 (סעיף 10 לפסק דינה של חברתי השופטת ארד והאסמתכאות שם); להלן -
עניין שושן]. לאור האמור, האבחנה אשר עשה בית הדין בין התקופה שעד נובמבר 1998 לבין התקופה בה עבד המערער בתוכנית "דוקומדיה" אינה מלאכותית, ואכן חל שינוי במתכונת העסקתו של המערער, אשר הצדיק את הקביעה כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין הרשות רק בתקופה מחודש נובמבר 1998 עד חודש אוגוסט 2003.
7.3. באמור לעיל אף מצויה התשובה לטענתו של המערער לפיה ככל שייקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד וכי המערער היה במעמד של "משתתף חופשי", יש לראותו כ"עובד" לעניין חוקי המגן על פי דוקטרינת הפרשנות התכליתית. כפי שנקבע
בעניין שושן -