ע"ע
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
500-06
18/03/2008
|
בפני השופט:
1. נילי ארד
2. ורדה וירט-ליבנה
3. רונית רוזנפלד
|
| - נגד - |
התובע:
תימור גנדלמן
עו"ד אילן הרוש
|
הנתבע:
אילת השחר בטחון (1993) בע"מ
עו"ד יעל קוריצקי
|
| פסק-דין |
השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. המערער עבד כשומר בעיריית אשדוד מטעם המשיבה, שהיא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה (להלן גם -
החברה). המערער עבד בחברה החל מיום 1.9.97, עד ליום 6.10.03 עת התפטר מעבודתו. ביום 1.10.03 המשיבה הפסיקה לתת שירותי שמירה לעיריית אשדוד, בעמדות השמירה בעירייה, זאת לאחר שהפסידה במכרז לחברה אחרת.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה שאלת זכאותו של המערער לפיצויי פיטורים.
ההליך בבית הדין האזורי:
2. תביעתו של המערער לבית הדין האזורי בבאר שבע (השופט משה טוינה; עב 2598/04) כללה את הרכיבים הבאים:
א. תשלום פיצויי פיטורים בסך של 28,579 ש"ח;
ב. תשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 4,689 ש"ח;
ג. פדיון 70 ימי חופשה עבור 5 שנות העבודה האחרונות בסך של 13,160 ש"ח;
ד. תשלום גמול ימי חג בסך של 10,152 ש"ח;
ה. הפרשי תשלום דמי הבראה בסך של 4,906 ש"ח.
החברה הגישה לבית הדין האזורי תביעה שכנגד בגין שימוש פרטי, לטענתה, שעשה המערער בטלפון במקום העבודה בעיריית אשדוד, בגינו חויבה החברה בסך של 640 ש"ח בחודש ספטמבר 2002.
3. המערער הוצב, כאמור, לעבודה מטעם החברה בבניין עיריית אשדוד. במבנה העירייה איישה החברה שלוש עמדות, אשר בכל אחת מהן הוצב המערער לסירוגין - האחת בקומת המודיעין בכניסה לבניין, השניה בכניסה ללשכת ראש העיר והשלישית ב"בוטקה" בכניסה לחניון. בתחילת חודש ספטמבר 2003, הפסידה החברה לחברת שמירה אחרת במכרז למתן שירותי שמירה בעמדת הכניסה לבניין העירייה. במהלך הדיון שנערך בפנינו הובהר כי החברה הפסידה כעבור זמן קצר, כחודשיים לאחר שהמערער עזב, גם את עמדת הכניסה ללשכת ראש העיר. עם זאת, החברה המשיכה לספק שירותי שמירה בעמדה בכניסה לחניון, כאשר אותה עמדה מוחזקת בידי קניון "סי-מול" (להלן גם
הקניון) והעירייה, כשהשירותים ניתנים לחברה המחזיקה בקניון. כן המשיכה החברה לספק שירותי שמירה במוסדות חינוך שונים.
המערער טען, כי היא נאלץ להפסיק את עבודתו בחברה בנסיבות אלה, והמשרה החלופית שהוצעה לו היא בגדר הרעת תנאים ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. המערער ביסס את טענתו על שני מקורות: ראשית, הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן גם
חוק פיצויי פיטורים או
החוק), ושנית, הוראות סעיף כ(11) להסכם קיבוצי של ענף השמירה (להלן גם
ההסכם הקיבוצי) שהורחבו בצו הרחבה, לפיו במקרה שחברה מפסידה מקום עבודה כלשהו לגורם אחר יהיה זכאי העובד לפיצויי פיטורים והחברה החדשה תפעל להשאיר את העובדים שהועסקו על ידי החברה הקודמת.
החברה טענה, מנגד, כי המערער סיים את יחסי העבודה מיוזמתו בנסיבות שאינן מצדיקות פיצויי פיטורים, והוא סירב להצעות לעבוד במקומות עבודה חלופיים במקום העבודה בעירייה.
4. בית הדין האזורי קיבל את טענת החברה לפיה ההסכם הקיבוצי אינו חל עליה. ראשית, נקבע כי החברה אינה חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל, שהוא הצד להסכם הקיבוצי. שנית, ההוראה עליה מסתמך המערער אינה מנויה בהוראות שהורחבו על כלל העובדים והמעסיקים בענף השמירה.
בנוסף, דחה בית הדין האזורי את טענות המערער בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וזאת לאחר שהגיע לממצאים הבאים:
א. בית הדין האזורי העדיף את עדויותיהם של עדי החברה לפיהן בתקופה בה עבד בחברה, המערער חילק את מרבית זמנו בין העמדה בחניון לבין העמדה בכניסה לבניין.
ב. בחודש ספטמבר 2003, לאחר שנודע לחברה על תוצאות המכרז, היא הציעה למערער לעבוד במקומות עבודה חלופיים, ובפרט בעמדה בכניסה לחניון הקניון, שגם לו מספקת החברה שירותי אבטחה.
עמדה זו היא בדיוק אותה עמדה המשמשת גם לכניסה לחניון של העירייה (הכניסה לחניון הקניון ולחניון העירייה היא כניסה משותפת). המערער סירב להצעות אלה.
ג. עוד במהלך עבודתו של המערער בחברה, ולפני שהופנו אליו הצעות העבודה החלופיות על ידי החברה, הגיע המערער לסיכום עם החברה שזכתה במכרז לפיו הוא ימשיך לעבוד מטעמה של הזוכה בעמדות שבבניין העירייה. המערער לא הודיע לחברה כי בכוונתו להתפטר מעבודתו, לא טען בפני החברה כי יש בהצבתו בעמדה בכניסה לחניון משום הרעת תנאים, ולא עשה כל מאמץ לעבוד בעמדה שהוצעה לו.
אשר על כן, קבע בית הדין האזורי כי אין ממש בטענתו של המערער כי ההצעה שהופנתה אליו היתה בגדר הרעת תנאים,
ותביעתו לפיצויי פיטורים נדחתה.
בהסתמך על קביעה זו,
דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער גם ברכיב של ההודעה המוקדמת, משמצא כי המערער הוא זה שהביא לסיום יחסי העבודה ודין התפטרותו אינו כדין פיטורים.