השופט שמואל צור
1. המערער הועסק בחברת המשיבה מיום 1.10.82 ועד יום 7.11.94, מועד בו פוטר מעבודתו. קודם לכן - בשנים 1977 - 1980 - הועסק המערער בבנק הבינלאומי הראשון.
2. עם תחילת עבודתו במשיבה, הועסק המערער כמנהל חשבונות ובאגף התפעול של המשיבה. בשנת 1984 הועבר המערער ליחידת המחשוב וביום 19.8.84 נחתם עימו הסכם עבודה אישי (נספח ב' להודעת הערעור).
3. בשנת 1994 פוטר המערער מעבודתו ובעקבות כך הוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב לתשלום הפרשי שכר, הפרשי תגמולים, קרן השתלמות, שעות נוספות, ושורה של רכיבים כספיים נוספים. עוד תבע המערער פיצוי על נזק לא ממוני שנגרם לו. הסכום הכולל של תביעתו מגיע לכ-650,000 ש"ח.
4. תביעת המערער התבססה על הטענה כי, לאורך כל תקופת עבודתו במשיבה, חל עליו ההסכם הקיבוצי של עובדי הבנק הבינלאומי הראשון החל על עובדי המשיבה. לטענתו, הסכם העבודה האישי שנערך עימו היה לתקופת נסיון של שישה חודשים ובתום תקופה זו לא הודיעה לו המשיבה על המשך תוקפו של ההסכם ולכן הוא פג וחל עליו ההסכם הקיבוצי. עוד טען המערער כי הוא זכאי לשכר לפי דרגה 28 של עובדי הבנק הבינלאומי הראשון. לטענתו, בעקבות תאונה שארעה לו בשנת 1989 חל שינוי במצבו הבריאותי ועל רקע זה הוא סבל התנכלויות מצד המשיבה, אשר הביאו לפיטוריו.
5. בית הדין האזורי (השופטת חנה בן - יוסף ונציגי ציבור מר יהודה ארז ומר משה בק; תיק 1315/95) דחה את תביעת המערער. בית הדין שמע ראיות ועיין בחומר הרב שבפניו וקבע כי המערער הועסק בחוזה אישי גם לאחר תקופת ששת חודשי הניסיון הראשונים ולא חלו עליו הוראות ההסכם הקיבוצי. בית הדין לא מצא כל בסיס לטענותיו של המערער על זכאותו לשכר לפי דרגה 28 בבנק הבינלאומי הראשון. בית הדין קבע כי פיטוריו של המערער מן המשיבה היו על רקע תיפקודו הלקוי ולא מצא כל בסיס לטענותיו על התנכלות.
6. בערעור בפנינו חוזר המערער על עיקר טענותיו בבית הדין האזורי לפיהן, חל עליו ההסכם הקיבוצי של עובדי המשיבה ומכוחו הוא זכאי להפרשי שכר שפורטו בתביעה ובערעור. לטענתו, הוא זכאי לשכר לפי דרגה 28 בבנק הבינלאומי הראשון. לטענתו, עם שינוי מצבו הבריאותי, התנכלה לו המשיבה והרעה את תנאי עבודתו והוא זכאי בשל כך לפיצוי על נזק שאינו של ממון.
המשיבה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתה, מדובר בערעור שהוא עובדתי גרידא, אשר בממצאיו אין כל יסוד להתערב.
7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולמסמכים בכתב שבפנינו, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי ראוי פסק דינו להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין
לעבודה (סדר דין) תשנ"ב - 1991. מבלי לגרוע ממסקנתנו זו, נעמוד על מספר נקודות שעלו בערעור.
8. המערער החל עבודתו במשיבה בשנת 1982 ובשנת 1984 נערך עימו הסכם עבודה אישי. לפי הוראות סעיף 1 להסכם האישי, "... הוא יהיה בתוקף כל עוד העובד לא יפוטר או יתפטר מעבודתו בחברה". הוראה זו, כשלעצמה, מלמדת על כוונת הצדדים להתקשר בחוזה אישי לתקופה ארוכה, כפי שהיה למעשה.
9. סעיף 2 להסכם העבודה האישי קובע תקופת נסיון של ששה חודשים. עוד נקבע באותו סעיף כי לא יאוחר משבועיים לפני תום תקופת הנסיון תודיע החברה (המשיבה) בכתב לעובד (המערער) על החלטתה לגבי המשך עבודתו אצלה. בהמשך נקבע כי אם המשיבה לא תתן הודעה כאמור או שתודיע למערער על הפסקת עבודתו, יסתיים תוקפו של החוזה האישי עם תום תקופת הניסיון (סעיף 2(ב)).
ככל הנראה לא נתנה המשיבה למערער הודעה פורמאלית על תום תקופת הניסיון. בבית הדין האזורי הסבירה העדה מטעם המשיבה כי בתום תקופת הניסיון המערער קיבל הודעה על צירופו לקרן השתלמות, זכות שאינה קיימת לעובדי ההסכם הקיבוצי. בהודעה זו, מיום 11.1.86 (מוצג ת/28), נאמר במפורש למערער כי תאריך הצטרפותו לקרן ההשתלמות הוא מיום 25.7.85, "תאריך סיום תקופת הניסיון". אף שאין בכך משום הודעה מפורשת על סיום תקופת הניסיון, הרי ממכתב זה משתמעת בבירור עמדת המשיבה כי המערער עבר את תקופת הניסיון לעניין המשך תוקפו של החוזה האישי.
10. מעבר לכך, במרוצת כל שנות עבודתו של המערער במשיבה לאחר שנת 1984, הוא לא טען כי הסכם העבודה האישי אינו חל עליו. אדרבה, במהלך תקופת עבודתו של המערער תוקן חוזה העבודה שלו מפעם לפעם ועודכן שכרו (ראו צרור מכתבים - מוצג ת/6). בחלק ממכתבים אלה (משנת 1989 ואילך) אף נאמר במפורש שמדובר בתיקון להסכם עבודה אישי. אין זה מתקבל על הדעת שעובד יעבוד משך שנים על פי הוראות הסכם עבודה אישי, יקצור את הפירות הניתנים בו, לא יעלה כל טענה שההסכם האישי אינו חל עליו, ובתום תקופת העבודה יתבע זכויות מכח ההסכם הקיבוצי. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על צד ליחסי עבודה.
11. ההסכם הקיבוצי מכוחו תבע המערער זכויות, הוא מיום 18.6.1980. הסכם זה חל על מי שמוגדר כ"עובד" של המשיבה, לאמור: "
עובד - עובדי המחלקה לשרותי תפעול... למעט העובדים כדלקמן: עובדים בתפקידי ניהול, עובדים שעליהם חל או יחול הסכם אישי או הסדר אחר לגבי תנאי עבודה;...".
מהוראה זו ברור, על פניו, כי ההסכם הקיבוצי הוציא מכלל תחולתו עובדים בחוזים אישיים. כפי שראינו, המערער הועסק בחוזה אישי משנת 1984 ואילך ולכן ממועד זה לא חלות עליו הוראות ההסכם הקיבוצי.
12. לא ברור לנו על מה מבסס המערער את זכאותו לשכר לפי דרגה 28 בבנק הבינלאומי הראשון. לא זו בלבד שהמערער לא העלה טענה זו במהלך תקופת עבודתו במשיבה, אלא שהוא לא הציג בבית הדין האזורי כל ראיה לזכותו זו (סעיף 32 לפסק הדין של בית הדין האזורי). אין כל שמץ של ראיה לזיקה כלשהי של הסדרי השכר בבנק הבינלאומי לעובדי המשיבה או לזכותו של המערער לשכר לפי הסדרים אלה.
13. בשנת 1989, המערער נפגע בתאונת עבודה, הוא נעדר מן העבודה וחלה ירידה בתפקודו. בשל כך הועבר המערער ממחלקת המחשב למחלקה להמחאות מעותדות. בית הדין האזורי קבע כי שינוי מקום העבודה נעשה בתום לב ולא היה נגוע בהתנכלות (סעיף 34 לפסק הדין). עוד קבע בית הדין כי בשנים
1989-1991 נערכו עם המערער שיחות בעניין תפקודו והעברתו למחלקה נעשתה דווקא בשל התחשבות במגבלותיו התפקודיות (סעיף 35) . אכן, קבע בית הדין, כי כתוצאה ממגבלותיו הבריאותיות של המערער, חלה הרעה בתנאי עבודתו (סעיף 34 לפסק הדין), אך ברור שאין לייחס זאת ליחס רע או להתנכלות מצד המשיבה.
14.
סוף דבר
- הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת המשיבה בערעור בסכום של 7,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. לא ישולם סכום זה תוך 30 ימים הוא יישא ריבית והצמדה כחוק מיום הפסק ועד התשלום המלא בפועל.