השופט עמירם רבינוביץ
1. המשיבה בע"ע 298/03 והמערערת בע"ע 380/03 (להלן -
סופיה) עבדה כמהנדסת בניין במשרדו של המערער בע"ע 298/03 והמשיב בע"ע 380/03 (להלן -
חי), שהוא מהנדס בניין במקצועו, החל מיום 1.1.1995 ועד ליום 7.5.1999, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
2. סופיה הגישה תביעה כנגד חי לתשלומים שונים המגיעים לה, לטענתה, בגין תקופת עבודתה אצל חי והפסקת עבודתה אצלו.
חי הגיש כנגד סופיה תביעה שכנגד בשל נזק שנגרם לו, לטענתו, בשל עבודות פרטיות שביצעה סופיה עבור אחרים בתקופת עבודתה אצלו.
3. בית הדין האזורי בתל-אביב (עב 007067/00; השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור ה"ה שחם וישי) קיבל חלק מתביעות סופיה וחלקן דחה. כמו כן דחה בית הדין האזורי את התביעה שכנגד שהגיש חי נגד סופיה.
4. הן סופיה והן חי ערערו על פסק דינו של בית הדין האזורי. בערעורה טענה סופיה כי היא פוטרה מעבודתה, ולכן זכאית היא לפיצויי פיטורים ולפדיון ימי חופשה. עוד טענה כי פיטוריה נעשו תוך הפרת חובת תום הלב, ולכן זכאית היא לפיצוי נוסף.
חי טען מצידו, כי היה על בית הדין האזורי לפסוק פיצויים לזכותו, בגין הנזקים שגרמה לו, לטענתו, סופיה בביצוע עבודות פרטיות בזמן העבודה.
5. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה, כי יש לדחות את שני הערעורים. הטעמים להכרעתנו יובאו להלן.
התביעה לפיצויי פיטורים
6. השאלה שבמחלוקת, כפי שהעמידה בית הדין האזורי על סמך טיעוני הצדדים בפניו, היא האם פוטרה סופיה ביום 20.4.1999 או התפטרה.
7. בית הדין האזורי הביא בפירוט את גרסאות הצדדים לגבי האירוע ביום 20.4.1999, אשר בשלו נסתיימו ביום 7.5.1999 יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, והגיע למסקנה כי סופיה התפטרה ולא פוטרה, ולכן אין היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.
8. על נסיבות אירוע הפיטורים כמשתמע מגירסאות הצדדים עמד בית הדין האזורי בדבריו אלה:
"ביום 20.4.99, שהיה ערב יום העצמאות, התגלע ויכוח בין התובעת לנתבע. לטענת התובעת, התפרץ עליה הנתבע בחמת זעם ללא כל סיבה וצרח עליה 'לכי הביתה' התובעת הלכה לביתה והואיל וסברה, כי היא מחויבת על פי החוק להישאר במשך שבועיים נוספים, המשיכה לעבוד עד ליום 6.5.99 כשמיום 2.5.99 שהתה בחופשת מחלה. גירסתו של הנתבע לענין הזה הינה, כי בשלב מסויים ביקשה התובעת לצאת מהעבודה בשעה 11:30 לפני המועד הרגיל וזאת הואיל ומדובר היה בערב יום העצמאות והוא לא הסכים לכך. הנתבע מכחיש שהוא צעק על התובעת אבל מסכים, כי כעס עליה.
ביום 6.5.99 מסרה התובעת לנתבע מכתב (ת/5) ובו היא מציינת, כי ביום 20.4.99, צעק עליה הנתבע ואמר לה לכי הביתה. התובעת כותבת באותו מכתב, כי מדובר בפיטוריה ועל כן, היא דורשת את מה שמגיע לה מבחינה חוקית. ביום 7.5.99 (ת/6) השיב לה הנתבע, כי היא עזבה את העבודה תוך ידיעה על כמות העבודה שהצטברה ולאחר שהוא שהה שבוע במילואים ועל כן, תישא התובעת בתוצאות מעשיה. מוסיף הנתבע ומציע לתובעת לחזור לעבודה ולתקן את הפיגורים שנגרמו ובכך, להקטין את הנזקים. במכתב נוסף מיום 24.5.99 (ת/7) מציין הנתבע, בין השאר, כי מעולם לא פיטר את התובעת ולא חשב לפטר אותה משום שהיתה עובדת היחידה במשרד. עוד מציין הוא, כי ביום 7.5.99 הוא הגיע לביתה של התובעת כדי לשכנע אותה לחזור לעבודה".
9. בית הדין האזורי העדיף את גרסתו של חי לגבי נסיבות סיום העבודה על פני גרסתה של סופיה, כפי שהיטיב לנמק במילים הבאות:
"מקובלת עלי גירסת הנתבע, כי לא פיטר את התובעת ולא התכוון לפטר אותה. הלכה היא, כי על מנת שיקבע כי אכן הסתיימו יחסי עובד ומעביד, חייבת להיווצר וודאות כי הצד הפועל אומנם התכוון לסיים את הקשר
והודיע על כך לצד השני (דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ נ' אתא פד"ע ב' 41. דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח נ' שיינין פד"ע כב' 271). עצם האמירה 'לכי הביתה' בנסיבות שנאמרה, אין בה כדי להעיד על כוונה לפטר את התובעת. יתר על כן, אף התובעת, לדעתנו, לא הבינה אמירה זו כהודעת פיטורים. עובדה היא שהתובעת המשיכה לעבוד מספר שבועות עד ליום 6.5.99 ורק אז הודיעה לנתבע על הפסקת עבודתה. אם אכן סבורה היתה התובעת שהנתבע פיטרה, לא היתה ממשיכה לעבוד לאחר הודעת הפיטורים. טענתה של התובעת לפיה, סברה כי עליה להשאר בעבודה מספר שבועות נוספים, איננה מתקבלת על דעתנו. משמפוטר עובד אין הוא חייב ליתן הודעה מוקדמת למעבידו, ולא שוכנענו כי לתובעת היה יסוד להבין, כי כך הם פני הדברים. זאת ועוד, מיד לאחר שהתובעת הודיעה לנתבע על הפסקת העבודה, הוא הגיע אליה לביתה וביקש ממנה לחזור לעבודה. עובדה זו מעידה, כי לנתבע לא היתה כל כוונה לפטר את התובעת (דב"ע תש"ן 6-3 ניהול רשת חניונים נ' לוי פד"ע כ"א 309). שוכנענו, כי בין הצדדים התגלע ויכוח קשה תוך שהנתבע כועס וצועק על התובעת בצעקות רמות שנשמעו גם מחוץ למשרד, אולם אין בכך כדי ללמד על פיטוריה של התובעת.
יש לציין, כי עילת התביעה לפיצויי הפיטורים הינה, פיטוריה של התובעת ולא התפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. הואיל וכך, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים (ההדגשה בקו הוספה - ע.ר.).
10. מקובלים עלינו נימוקיו ומסקנותיו של בית הדין האזורי, לפיהם סופיה לא פוטרה מעבודתה, אלא התפטרה. הדברים מעוגנים היטב בחומר הראיות. יחד עם זה, מתבקשת תשובה לשאלה, האם בכל זאת בנסיבות אלה, אין סופיה זכאית לפיצויי פיטורים. לכאורה, התשובה לשאלה זו פשוטה. משנקבע שסופיה לא פוטרה אלא התפטרה, וסופיה, שהייתה מיוצגת, לא טענה אחרת, אף לא לחלופין, פשיטא שאין היא זכאית לפיצויי פיטורים. ברם, גם בית הדין האזורי רמז, כי אילו טענה סופיה שהיא התפטרה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים, אפשר שהתוצאה הייתה שונה.
11. בהקשר זה מתעוררת שאלה מקדמית והיא, כיצד ניתן לפסוק פיצויי פיטורים בעילה שלא נטענה, שכן במקרה הנוכחי לא נטענה טענת פיטורים ולחלופין טענת התפטרות. לשאלה זו אין תשובה אחידה. חברי, השופט יגאל פליטמן, סובר, כי העילה המופיעה בכתב התביעה היא זו הקובעת, וכי בית הדין לא יעשה את מלאכתם של הצדדים [עע/00132/03
ראובן כהן - רשות העתיקות (טרם פורסם) ניתן ביום 13.10.04, להלן -
פסק דין רשות העתיקות; עתירה לבג"צ נדחתה]. אני סברתי באותה פרשה, כי הכרעת הדין צריכה להיקבע על בסיס "חזית הדיון". אם על פי הנסיבות, כפי שעולות מחומר הראיות, המסקנה היא, שהעובד התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים, לא תידחה תביעתו אך ורק משום שבכתב התביעה סיווג את אותן נסיבות כפיטורים. יש לציין כי, לשון סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן -
חוק פיצויי פיטורים) קובעת, כי התפטרות באותן נסיבות, רואים אותה כפיטורים. משמע כי המחוקק ראה אותן נסיבות כפיטורים, אף על פי שהעובד התפטר. בפסיקתי זו אני נתלה בפסיקתו של בית דין זה בדב"ע מז/108-3
עבד אליאס אל דויק - עזבון חאג' ראשיד אל שוקי, פד"ע יט 382, בו נאמרו הדברים הבאים:
"הבעיה העיקרית המתעוררת בערעור זה הינה, האם היה על בית הדין קמא לדחות תביעה לפיצויי פיטורים מן הטעם שנציג העובד פירש את העובדות כמוכיחות פיטורים? ההלכה אכן אומרת שעובד הטוען "טענה פוזיטיבית של פיטורים, ולחילופין - טענת התפטרות לרגל מצב בריאותו של העובד, מציג ... מכשול בדרכו... שספק אם ניתן לסלקו". (דבע לג/8-3, טוטנאור - לפידות - פד"ע ד, ע'321 בע' 326; דבע לה/41-3, היגר - שוורץ, פד"ע ז, ע' 24). לעומת
זאת, נקבע כי עובד רשאי לטעון מערכת עובדות אחת ולבקש מבית הדין ללמוד ממנה כי הוא התפטר או פוטר, כאשר העובדות והמניעים הצריכים לשתי הטענות יכולים להתקיים ולפעול במסגרת אחת...בנסיבות הענין, הוכיח העובד מערכת עובדות שניתן היה לפרשן לכאן או לכאן ורשאי היה לטעון כי על סמך מערכת זו הוא זכאי לפיצויי פיטורים...אין זה רצוי להכריע בגורל התביעה לפיצויי פיטורין, ומקל וחומר אחרי אחת עשרה שנות עבודה, על פי כשרון נציג המערער לפרש העובדות ו/או להבין רמז. בבית הדין לעבודה יש למנוע, ככל האפשר, הכרעת הדין על סמך טעות פרוצדורלית, מה עוד שפשר העובדות היה דו משמעי...בית הדין לעבודה מיועד לאפשר לצדדים להופיע בפניו, להוכיח את העובדות ולפרש את טענותיהם, גם ללא עזרה או סיוע משפטן. החוק מאפשר לנציגי העובדים ומעבידים לייצגם. סדרי הדין של בית הדין לעבודה פשוטים יותר מאלה של המערכת הכללית; דיני ראיות אינם חלים על דיונים בבית הדין לעבודה כפי שהם חלים על בתי משפט אחרים".