השופטת נילי ארד
1. עניינו של ערעור זה, בהיקף סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, לפי חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 (להלן:
חוק למניעת הטרדה מינית), בתביעה בין שני עובדים המועסקים במקום עבודה פיסי אחד, על ידי מעסיקים שונים.
העובדות
2. המערערת והמשיב עבדו בבית חולים "שער מנשה" שבבעלות המדינה (להלן:
בית החולים), והועסקו על ידי מעבידים שונים. המערערת הייתה עובדת ארעית של משרד הבריאות. המשיב הועסק על ידי האגודה למען שירותי בריאות הציבור שהיא עמותה רשומה (להלן:
האגודה). תפקידו היה אב בית בפרוייקט תגבור בהוסטל לניצולי שואה, אשר פעל בבית החולים.
3. ביום 25.7.02 פוטרה המערערת מעבודתה בשירות המדינה ובבית החולים. בסמוך לאחר פיטוריה, ביום 1.8.02 הגישה המערערת תלונה במשטרת ישראל נגד המשיב, אודות אירועים של הטרדה מינית והתנכלות (להלן:
התלונה). המשיב פוטר מעבודתו באגודה בתאריך 16.1.03. כעבור כשנתיים ימים, בתאריך 24.2.05 הודיעה המשטרה למשיב על סגירת תיק החקירה בתלונתה של המערערת מן הטעם ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך העמדתך לדין".
התביעה ופסק דינו של בית הדין האזורי
4. המערערת הגישה לבית הדין האזורי בחיפה תביעה נגד המשיב לפי חוק למניעת הטרדה מינית (להלן גם:
החוק) בעילות הטרדה מינית והתנכלות במהלך עבודתם בבית החולים ולפיצוי בשל כך, בסכום של 100,000 ש"ח (להלן:
התביעה). בתגובה הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה (להלן:
הבקשה).
בית הדין האזורי (השופטת אביטל רימון קפלן ונציגי ציבור מר גדעון בן-יוסף ומר איתן מורג; עב 2499/05) נעתר לבקשה והורה על סילוק התביעה על הסף, מבלי שנדרש, לדבריו, לבירור "שאלת מהות העוולה או התקיימות יסודות העוולה בענייננו, שהיא מעצם טיבה שאלה נפרדת" האמורה להיות מוכרעת לגופה, בשלב השני של הדיון, לאחר שנקבעה סמכותו העניינית. עיקרי הדברים בפסיקתו של בית הדין האזורי הם אלה:
הפרשנות הלשונית מעלה כי לפי הוראות החוק והתקנות שהותקנו לפיו "החובות החלות על המעביד וכפועל יוצא מכך האחריות המוטלת עליו כלפי עובדו המוטרד, מתייחסים רק למעשים שעשה מי
מעובדיו או ממונה
מטעמו, שהרי אין בידי המעביד הסמכות להורות על העברתו של המטריד מתפקידו או על העמדתו לדין משמעתי, אם איננו עובד של המעביד או ממונה מטעמו".
מ
בחינת הפרשנות התכליתית, דומה התביעה באופייה לתביעות הטרדה מינית המתבררות בבתי המשפט הרגילים ולא בבתי הדין לעבודה. "תביעה אזרחית מכח החוק בין עובד של מעביד אחד לבין עובד של מעביד אחר גם אם התרחשה במקום עבודה של אחד מהם או של שניהם, אין לה כל זיקה מהותית לעילות המוכרות מתחום יחסי העבודה או שמקורן ביחסי עובד ומעביד, ואין לה כל זיקה לסעדים שבתחום דיני העבודה או שמקורם בקיומם של יחסי עובד ומעביד, ואף אין אפשרות (בשונה מתביעה כאמור בין שני עובדים של אותו מעביד) כי תהיה כרוכה בתביעה כאמור או כי תוליד עילה או תקנה סעדים שמתחום משפט העבודה". זאת, "בשונה מתביעה שבין שני עובדים של אותו מעביד, אשר כאמור מעצם מהותה שלובה וכרוכה היא בזכויות וחובות שמתחום דיני העבודה ונובעת מיחסי עובד ומעביד, ועשוייה להצמיח סעדים מתחום זה, המאפיין תביעה בין שני עובדים של מעבידים שונים, אינה יכולה להוליד עוולות או סעדים שמתחום דיני העבודה או שמקורן ביחסי עובד ומעביד, אלא מצומצמת היא לעוולות הספציפיות הנקובות בחוק ולסעדים הספציפיים הקבועים בחוק, ובכך אינה נבדלת מתביעות אזרחיות אחרות המתבררות בפני בתי המשפט האזרחיים".
לאחר דיון רחב יריעה בסוגיה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה התביעה "...אינה כרוכה בעוולות שמתחום יחסי העבודה או סעדים שמתחום יחסי העבודה". זאת, "מעבר לבירור המחלוקת שבין הצדדים, בשאלה האם עסקינן ביחסי מרות כהגדרתם בסעיף זה לחוק אם לאו, ואשר נוגעת ליסודות העוולה הנקובה בסעיף זה". על כן, נדחתה התביעה על הסף, ובית הדין הורה על העברת הדיון בתביעת המערערת נגד המשיב לבית משפט השלום בחדרה.
נוכח "ההיבט התקדימי" של הסוגיה, לא נפסקו הוצאות משפט.
הערעור
5. לטענת המערערת לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעתה נגד המשיב בעילה של הטרדה מינית, וזאת, בעיקר, מטעמים אלה:המערערת והמשיב
הועסקו באותו מקום עבודה. בתקופה הרלבנטית היה המשיב אחראי על צוות המנקות ובתוקף תפקידו זה, אף ממונה על המערערת שהועסקה בעבודות נקיון; בין המערערת למשיב התקיימו "קשרי עבודה יומיומיים";
אשר ל
זהות המעסיק, טענה המערערת, כי האגודה בה הועסק המשיב ובית החולים הוקמו על ידי משרד הבריאות, וכי אין מדובר ב"שני גופים ומעסיקים שונים זה מזה לחלוטין" אלא ב"תלות מוחלטת" ביניהם, בעבודתם המשותפת; יתירה מזו. "האגודה עצמה הוקמה על ידי משרד הבריאות על מנת לשמש אותו לביצוע פעולות שונות, כמעין חברת-בת, ועל כן בוודאי שניתן לראות בהם ...כמעסיק אחד".
הוסיפה המערערת וטענה, כי "בעת חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, לא ניתן היה להכיל במסגרת ההגדרות כל סגנון, כל סוג עבודה, וכל דרך תקשורת הקיימים בשוק העבודה הדינאמי והמתפתח של ימינו, לפיכך ולא בכדי, נבחרה הגדרה רחבה, ונקבעה "מסגרת יחסי עבודה". הגדרה זו, כאמור בסעיף 2 לחוק, "נותנת בידי בית הדין לעבודה סמכות רחבה לדון בכל הטרדה מינית שמתרחשת במקום העבודה, ו'במסגרת יחסי העבודה'"; לחלופין, גם בהעדר סמכות ייחודית, מסורה לבית הדין "סמכות עניינית על אף שאינה ייחודית" מכיוון שמדובר ב"כפילות של ערכאות".
6.
המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, תוך שחזר וטען כי תביעתה של המערערת אינה באה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. על כך הוסיף וטען: המערערת והמשיב הועסקו על ידי מעסיקים שונים ונפרדים על כן לא התקיימו יחסי עבודה, גם לא יחסי מרות בינו לבין המערערת; לא היה כל קשר בין האגודה לבין משרד הבריאות ו"האגודה הינה ישות משפטית נפרדת שלא העסיקה את המערערת" ו"משכך אין כל חשיבות למטרות ייסוד האגודה"; יש להבחין בין נסיבות המקרה הנדון, לבין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה במקרה של הטרדה מינית בו מעורב עובד קבלן כח-אדם העובד בפועל אצל המעביד ששכר שירותיו.
דיון והכרעה
7. נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי דין הערעור להתקבל. זאת, מן הטעם, שלדעתנו, תובענה בין עובדים המועסקים על ידי מעסיקים שונים והעובדים במקום עבודה אחד, באה אף היא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, כפי שנקבעה בחוק למניעת הטרדה מינית. ונבאר.