מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק-דין בתיק עע 189/06 - פסקדין
חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

פסק-דין בתיק עע 189/06

תאריך פרסום : 09/08/2009 | גרסת הדפסה
ע"ע
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
189-06
27/12/2007
בפני השופט:
1. נילי ארד
2. ורדה וירט-ליבנה
3. רונית רוזנפלד


- נגד -
התובע:
דסה יברקן
עו"ד אילן הרוש
הנתבע:
שיש א. וינקלר בע"מ
עו"ד דן כץ
פסק-דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי, נציגי הציבור מר דן פיינר ומר שלום בראשי; עב 2015/03, עב 1065/04) בו נדחו שתי תביעות של המערער שהדיון בהן אוחד. המערער, שהועסק במשיבה, שיש    א. וינקלר בע"מ (להלן גם החברה) תבע הפרש דמי חופשה שנתית, הפרש דמי הבראה, הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין (להלן גם קרן פועלי הבניין או הקרן), ופיצויי פטורים. תביעתו של המערער נדחתה, והוא חויב בהוצאות לטובת המשיבה ובהוצאות לאוצר המדינה.

עובדות המקרה ופסק דינו של בית הדין האזורי:

2.         המערער עבד בחברה החל ביום 1.3.1994, עד שעבודתו הופסקה ביום 25.4.03, לאחר שפוטר תוך תשלום פיצויי פיטורים חלקיים בלבד. הצדדים נחלקו בשאלה האם פיטוריו של המערער בוצעו באופן המצדיק שלילת פיצויי פיטורים. כן תבע המערער רכיבים נוספים בנוגע לתקופת עבודתו בחברה - הפרשות לקרן פועלי הבניין, והפרשי דמי חופשה שנתית ודמי הבראה, שלטענתו שולמו לו בחסר.

3.         בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המערער, מנהל החברה מר אביב וינקלר (להלן גם מר וינקלר), ומזכיר איגוד מקצועי בהסתדרות מר יוסף אטיאס.

4.         בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער על כל רכיביה, תוך מתיחת ביקורת נוקבת על המערער ובא כוחו בשל ניהול ההליך המשפטי בחוסר תום לב, זאת לכל אורכו של פסק הדין.

5.         באשר לתביעתו של המערער לדמי חופשה שנתית, קבע בית הדין האזורי כי המערער קיבל למעשה סכומים ביתר עבור דמי החופשה, לאחר שתבע סך של 5,088 ש"ח ולאחר מכן הצהיר כי קיבל סך של 6,026 ש"ח עבור רכיב זה, ולכן תביעתו נדחתה. בית הדין האזורי ציין בפסק הדין כי המערער הרחיב חזית ברכיב זה בחוסר תום לב ותוך ניסיון להטעות את בית הדין.

6.          תביעתו של המערער לתשלום דמי הבראה עבור השנים 2001 ו-2002 נדחתה אף היא, לאחר שהמערער נאלץ להודות כי שולם לו סך של 4,909 ש"ח, בעוד שהוא תבע סך של 2,214 ש"ח. גם ברכיב זה קבע בית הדין האזורי כי המערער ניסה להרחיב חזית בסיכומיו, וזאת "בדרך נפתלת ובחוסר תום לב".

7.         באשר להפרשות לקרן פועלי הבניין: בכתב התביעה תבע המערער סך של 9,384 ש"ח בגין הפרשות שלא בוצעו לקרן. במסגרת סיכומיו בבית הדין האזורי העלה המערער את סכום התביעה לסך של 12,921 ש"ח עבור הפרשות מחלקו של העובד לתקופה שמחודש ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001, ובגין חלקם של העובד והמעביד מחודש יוני 2001 עד לחודש אפריל 2003. המערער טען כי החברה היתה מחויבת לבצע את ההפרשות האמורות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין והעבודות הציבוריות (להלן גם ההסכם הקיבוצי), או מכוח הסכמה.

בית הדין האזורי קבע כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על החברה הואיל ואין היא כלולה בהגדרה הרלוונטית - לא הוכח כי היא חברה קבלנית אלא היא עוסקת בענף השיש, ולא נטען כי המערער נמצא במסגרת טיפולה של הסתדרות פועלי הבניין. כן קיבל בית הדין האזורי את טענת החברה כי חברותה בקרן פועלי הבניין הופסקה בחודש מאי 2001. 

בית הדין האזורי קיבל במלואה את עדותו של מר וינקלר בעניין, ומצא אותה מהימנה ביותר. על פי עדותו, החברה הפרישה כספים לקרן עבור המערער במסגרת מחווה כלפיו ותוך הבהרה כי אין בחובתה לעשות כן, והיא רשאית להפסיק את ההפרשות בכל עת. על כן אין החברה מחויבת לבצע את ההפרשות הן מכוח ההסכם הקיבוצי והן מכוח הסכמה. כן נקבע, כי בחודש ינואר 2001 הפסיקה החברה להפריש את הכספים לקרן בעד חלקו של המערער, אך המשיכה להפריש את חלקה עד לחודש מאי 2001. נקבע כי הצדדים הסכימו שהסכומים שהופרשו בעד חלקה של החברה מחודש ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001, שהסתכמו ב-1,440 ש"ח, יקוזזו משכרו של המערער. המערער הודיע לחברה כי אין הוא מעוניין להפריש כספים לקרן והקיזוז האמור לא בוצע.

8.         באשר לתביעה ברכיב של פיצויי הפיטורים: בית הדין האזורי קבע, כי התקיימו בענייננו התנאים לשלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, וסעיף 53 ל"הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה" שחל על הצדדים. בית הדין האזורי קבע כי המערער "רמס ברגל גסה" את חובת תום הלב המוטלת עליו, החליט לגרום לחברה לפטרו, ועשה כל שביכולתו כדי לפגוע בחברה על מנת שזו תפטרו וכך הוא יזכה לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי מתח ביקורת קשה על המערער ועל מהימנותו, כמו גם על מר יוסף אטיאס, ומאידך קבע כי עדותו של מר וינקלר בעניין היתה אמיתית וכנה.

            בית הדין האזורי פירט בפסק דינו את מעלליו של המערער, אשר הצדיקו, על פי קביעתו, שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים: גרם נזק בזדון לכלי עבודה שונים של החברה ששווים רב; החל לזלזל בהוראות העבודה שניתנו ולא מילא אחריהן; התסיס את שאר העובדים נגד החברה והפריע למהלך העבודה; איים על מזכירת החברה; כלא את הפקידה ואת מנהל החברה במשרדי החברה; נהג לאחר לעבודה ולעזוב במהלך היום ולעתים לא הגיע כלל; החל לעבוד באורח איטי במכוון; הסתובב בחוסר מעש במקום העבודה תוך הוא מצהיר כי ברצונו להיות מפוטר ולקבל פיצויים. במעשיו אלה גרם המערער לנזקים כספיים לחברה ולפגיעה במוניטין שלה.

            כן ציין בית הדין האזורי כי החברה פעלה בתום לב - היא הזהירה שוב ושוב את המערער על מנת שישנה את דרכיו, היא היתה מעוניינת בכך שהמערער ימשיך לעבוד עבורה ולשם כך פנתה למועצת הפועלים באשדוד החל משנת 2000 ואף קיימה פגישות בנושא בנוכחות המערער, מר וינקלר ומר אטיאס, אך הניסיונות להשיבו לתלם לא צלחו. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה פניות החברה למועצת הפועלים החלו לאחר הגשת התביעה שלו ובמטרה להכשיר את פיטוריו, וקבע כי היא נטענה בחוסר תום לב.

            החברה שילמה למערער סכום של 16,266 ש"ח שהצטבר בקרן פועלי הבניין המהווה 33% מפיצויי הפיטורים המלאים. בית הדין האזורי קיבל את טענת החברה כי שכרו הקובע לעניין זה עמד על 5,398 ש"ח והביע דעתו כי אלמלא שולם סכום זה למערער היה ראוי לשלול ממנו לחלוטין את פיצויי הפיטורים.

9.         בעניין הוצאות המשפט, פסק בית הדין האזורי כי בנוסף לתשלום הוצאות החברה בסך של 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ, יישא המערער בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 4,000 ש"ח. בית הדין האזורי נימק את קביעת ההוצאות בכך שהמערער ובא כוחו הגישו את התביעה וניהלו אותה בחוסר תום לב, וגרמו להשחתת זמן רב ויקר של בית הדין ושל החברה. בין היתר נקבע, כי המערער טען טענות סרק שלעתים סתרו זו את זו, הרחיב חזית במסגרת סיכומיו, גרם להליכים מיותרים אשר האריכו את משך הדיון שלא לצורך, ניסה להטעות את מר וינקלר בחקירה הנגדית ואף את בית הדין, לא הגיש במועד תצהיר משלים, חרג מהיקף הסיכומים ונהג לאחר בקביעות לדיונים.

10.        מכאן הערעור שבפנינו. על פי כתב הערעור, הערעור הוגש על קביעות בית הדין האזורי ברכיבים של ההפרשות לקרן פועלי הבניין, פיצויי הפיטורים, שיעור שכרו הקובע לצורך פיצויי הפיטורים וקביעת ההוצאות.

אמנם בסיכומיו בערעור טען המערער גם בעניין הרכיבים של דמי החופשה ודמי ההבראה, אולם לא מצאנו להידרש לטענותיו אלו, משלא נטענו בכתב הערעור.

עיקר טענות הצדדים בערעור בפנינו:

            טענות המערער:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן יעוץ אישי, שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
*
*
*
*

חיפוש עורך דין לפי עיר

המידע המשפטי שחשוב לדעת – ישירות למייל שלכם!
הצטרפו לניוזלטר וקבלו את כל מה שחם בעולם המשפט
עדכונים, פסקי דין חשובים וניתוחים מקצועיים, לפני כולם.
זה הזמן להצטרף לרשימת התפוצה
במשלוח הטופס אני מסכים לקבל לכתובת המייל שלי פרסומות ועדכונים מאתר פסק דין
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ