פסק-דין בתיק עע 1273/04

הנשיא סטיב אדלר

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חנה בן יוסף ונציג הציבור מר גיורא ברקת; עב 833/02), אשר דחה את תביעתה של המערערת לתשלום פיצויי פיטורים וכן פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

2.        העובדות

[א]      המערערת, ילידת 1963 ותושבת שכונת ביצרון שבדרום תל-אביב, הועסקה על ידי המשיבה - שהנה חברה המספקת שירותי ניקיון, שמירה ואבטחה לגופים פרטיים ולמוסדות ציבור - כעובדת ניקיון, החל  מיום 1.7.1993 ועד ליום 31.1.2002 מועד בו התפטרה. לטענת המערערת, נבעה התפטרותה מהרעה מוחשית בתנאי עבודתה, כפי שיבואר להלן.  

[ב]       בשש השנים שקדמו להתפטרותה, הוצבה המערערת בקביעות, לעבודה בסניף ה"שקם" המצוי בשדרות ירושלים ביפו (להלן - השקם). עבדותה בשקם התבצעה יום יום, בין השעות 07:00 בבוקר ל - 15:00 אחר הצהריים. לימים, בחודש אוקטובר 2001, נאלצה המשיבה לצמצם את שעות עבודתה של המערערת בשקם לחמש שעות בלבד. משכך, ומשהבינה המשיבה כי יהא בדבר כדי לפגוע משמעותית בשכרה של המערערת, הציעה לה לעבור ולעבוד בחברת "בזק", הממוקמת ברחוב יהודה הלוי בתל-אביב, במתכונת זהה לזו שבה עבדה בשקם.  המערערת הסכימה, אלא שבחלוף חודש ימים התבקשה המערערת לשנות את מתכונת עבודתה כך שתחל ב - 06:00 בבוקר ותסתיים בשעה 14:00 בצהריים. המערערת סירבה מטעמים שונים, ועל-כן הועברה לעבוד בחברת "אגיס", הממוקמת ברחוב הלח"י ברמת גן וזאת, באותן השעות שהתאימו לה, קרי, בין 07:00 בבוקר ל - 15:00 אחר הצהריים. דא עקא שבחברת "אגיס" נדרשה המערערת לעבוד בנקיון של יותר מבנין אחד. עובדה זו לא נשאה חן בעיניה ועל כן בחלוף יום עבודה אחד בלבד, ביקשה מהמשיבה לחזור ולשבצה במקום עבודה חלופי. בקשתה נענתה והיא הופנתה לעבודה בחברת "אגד" בפתח תקווה. אולם התברר שגם בחברת "אגד" נדרש ניקיון ביותר ממשרד אחד ועל כן הודיעה המערערת לאלתר כי אין בכוונתה להתחיל לעבוד שם. המשיבה לא אמרה נואש, ולאחר שבועיים בהם שהתה המערערת בביתה, הציעה לה עבודה במשרד הממוקם אף הוא בפתח-תקוה אך בין השעות 10:00 בבוקר ל - 18:00 אחרי הצהריים. גם סידור עבודה זה לא נשא חן בעיני המערערת והיא הודיעה על התפטרותה המיידית בטענה, כי תנאי עבודתה השתנו לרעה. על רקע זה אף דרשה מהמשיבה לשלם לה פיצויי פיטורים על מלוא תקופת עבודתה.

[ג]        משסירבה המשיבה לשלם למערערת פיצויי פיטורים והסתפקה בתשלום יתרת דמי ההבראה שהגיעו לה, עתרה המערערת לבית הדין האזורי.

3.        הכרעת בית הדין האזורי       

            השאלה שעמדה לפתחו של בית הדין האזורי הייתה האם עלו הנסיבות המתוארות לעיל, קרי, העובדה שהמערערת נדרשה לנקות יותר מבניין אחד במקום רחוק יותר, לטענתה, ממקום מגוריה, כדי הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, כמשמעות מונח זה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. על כך השיב בית הדין בשלילה ודחה את התביעה תוך שקבע: כי גם השקם התפרש על יותר מבניין אחד; השכונה בה מתגוררת המערערת ממוקמת על גבול תל-אביב ורמת-גן ועל כן אין המדובר בשינוי מרחק ממקום מגוריה המצדיק את התפטרותה; המערערת לא התריעה על כוונתה להתפטר; המשיבה עשתה כל שלאל ידה על מנת להמשיך ולהעסיק את התובעת.  מכאן הערעור שבפנינו.

4.        הטענות בערעור

בערעור לפנינו חזרו הצדדים, בעיקרו של דבר, על עמדת המוצא שהיתה הבסיס לטיעוניהם בפני בית הדין האזורי.

בא כוח המערערת השקיע מאמץ נוסף בנסיון לשכנענו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי וכפועל יוצא מכך, במסקנתו של פסק הדין, לפיה לא חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של המערערת ואין לראות בה כמתפטרת בדין מפוטרת. המשיבה מצידה, ביקשה לדחות את הערעור, תוך שהיא תומכת את טענותיה בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהלכה הפסוקה.

         להשלמת התמונה יצוין, כי בתום שמיעת הערעור ניתנה לצדדים ארכה להודיע האם הגיעו ביניהם להסכמה שתייתר את הצורך להכריע בערעור. ביום 13.7.2005 התקבלה בבית הדין הודעת בא כוח המשיבה ולפיה הצדדים לא הגיעו להסכמה.

דיון והכרעה

5.         נקדים אחרית דבר לראשיתו, ונאמר כי לא מצאנו כל עילה משפטית או אחרת המצדיקה את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, בממצאיו ובמסקנותיו. כל אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות ומובאים כהווייתם במסגרת פסק דין ממצה ומנומק.

6.         לא בכדי עמדנו בהרחבה על השתלשלות העניינים בפרשה מושא ערעור זה שכן מרבית הטענות שהושמעו במסגרת הערעור, כוונו - במישרין ובעקיפין - כנגד ממצאיו של בית הדין האזורי ובאלה, כאמור, לא מצאנו הצדקה כלשהי להתערבותנו. אף מסקנתו של בית הדין האזורי נכונה ומקובלת על דעתנו. לאמור, פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו כאמור ב תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.

על כך נוסיף הערות אלה:

א.        מושכלות ראשונים הם כי "הרעה מוחשית" היא מצב בו המעביד מצר את צעדיו של העובד או מרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד אשר לא משאיר בידי העובד הסביר ברירה בלתי אם להתפטר (ע"ע 1271/00 אמ"י מתום - אדריכלים מהנדסים יועצים ומודדים בע"מ - חיים אברהם ואח' (טרם פורסם). כזאת לא ארע במקרה דנן.

ב.         נחה דעתנו, כי המשיבה מצידה עשתה כל הניתן כדי למצוא למערערת עבודה שתהלום את דרישותיה.

ג.         המערערת מצדה לא הפגינה גמישות סבירה כמתחייב מנסיבות המקרה.  אך ברור הוא, שכאשר מעסיק מנייד עובד ממקום עבודה אחד לאחר אין הוא יכול להבטיח שתנאי העבודה במקום העבודה החדש יהוו "תמונות מראה" של מקום העבודה הקודם. המבחנים באמצעותם יש להשוות את תנאי העבודה בין מקום העבודה הקודם לחדש הם מבחני הסבירות ותום הלב ובאלה עמדה המשיבה.