בית הדין הארצי לעבודה
שמעון בן שושן המערער
1. יהודה בן שושן
2. י.מ.ב.ש.ניהול אירועים ושמחות בע"מ המשיבים
בפני סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין, השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד,
נציגת ציבור גברת רבקה גן, נציגת ציבור גברת שושנה פלומין
בשם המערער: עו"ד לימור טוסטן
בשם המשיבים: עו"ד שרון בן עמי
פ ס ק ד י ן
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
מר מאיר (מישל) בן שושן, אבי המערער שמעון, ומר יהודה בן שושן, אחיו של מאיר, החזיקו כל אחד במחצית הון המניות של החברה, המשיבה מספר 2, חברת י.מ.ב.ש. ניהול אירועים ושמחות בע"מ. החברה, באמצעות מאיר, ניהלה עסק של עריכת אירועים ושמחות. המערער, שמעון, בנו של מאיר, היה עובד של החברה. בין שני האחים, מאיר ויהודה, התגלעו מחלוקות באשר לפעילות החברה. שני האחים החליטו עקב כך להפסיק את פעילותם המשותפת בחברה. הם כרתו הסכם ביניהם. בבסיסו העיקרון שהשיתוף בין שני האחים מסתיים. הצדדים להסכם הם שלושה, האחים מאיר ויהודה, והחברה י.מ.ב.ש ניהול אירועים ושמחות בע"מ. הדבר יעשה על ידי העברת חלקו של אחד האחים בחברה לאח השני. ההסכם דן בדרך המשא ומתן שיתנהל בין האחים באשר להתמחרות ולהסדרת כל חובות החברה. על פי גובה ההצעה של כל אחד מהאחים יקבע מי הצד המקבל ומי הצד הנותן.
סעיף 6.1 להסכם מסדיר את החובות וההתחייבויות של החברה יוטלו על הצד המקבל, היינו, האח המקבל:
6.1 בכפוף לאמור לעיל מוסכם על הצדדים כי כל פעילות י.מ.ב.ש. החובות וההתחייבויות, לרבות יתרות בנקים, חובות פסוקים, תביעת תלויות ועומדות, פיצויי עובדים, חובות לספקים, עובדים, מוסדות וכן נכסים קיימים, מלאי, מתקנים, מכונות, מכוניות, חשבונות, כספים המגיעים, חובות לרשויות המס, בטל"א, מס הכנסה, ניכויים, חיובים מוניציפאליים, הרובצים על הנכס יעברו במלואם לצד המקבל. אולם הצד המקבל יופטר מכל ההתחייבויות הנובעות מקיום יחסי עובד מעביד בין החברה לבין הצד המעביר או בין החברה לבין "קרוב" של הצד המעביר במשמעות ביטוי זה בפקודת מס הכנסה למעט התחייבויות כאמור כלפי שמעון בן שושן.
בסופו של יום היה יהודה לצד המקבל. הוא הפך לבעליה של החברה. בהסכם הוסכם שההתמחרות תתקיים ביום 26 לדצמבר, 2001 בשעה 19:00. ההעברה היתה אמורה להיות מושלמת ביום 1.1.2002. שמעון הפסיק לעבוד 31 לדצמבר, 2001. שמעון תבע את החברה ואת יהודה אישית בגין זכויות הנובעות מיחסי עבודה, פיצויי פיטורין, דמי הבראה ופידיון חופשה.
מושא הדיון בבית הדין האזורי והחלטתו של בית הדין
הדיון בבית הדין האזורי נסוב על בקשה פרלימינרית של המשיבים, יהודה והחברה. בקשתם המיקדמית היא כי בית הדין יסלק על הסף את התביעה כנגד יהודה אישית. הטענה היא כי יהודה אינו מעבידו ולא היה מעבידו של שמעון, אלא החברה היא שהיתה המעסיקה. הטענה אם כן היתה שלבית הדין אין סמכות עניינית לדון ביחסים בין האחים, יהודה ושמעון, מאחר ויהודה אינו מעבידו של המערער שמעון ואף לא חליפו של המעביד. אין איפוא, על פי הטענה, יריבות בין יהודה לשמעון.
בית הדין האזורי מפי השופט משה טוינה (בבש"דא 2030/02 בתיק עיקרי עב 1450/02) נעתר לבקשה ומחק את יהודה כמשיב מכתב התביעה. בית הדין קבע כי ההסכם בין הצדדים הוא הסכם העברת המניות ואינו דן בחילופי מעבידים במקום העבודה. הוסיף בית הדין כי אף אם יקבל את פרשנות המערער, לפיה המדובר בהסכם לטובת צד שלישי, זכותו הנטענת של המערער לפיצוי מוסכם אינה נובעת מעילת קיומם של יחסי עובד-מעביד אלא מההסכם. בית הדין קבע כי בהסכם העברת המניות לא לקח על עצמו יהודה מעמד של מעביד ולא קיבל על עצמו את התחייבויותיה של החברה, המעבידה. גם אם יהודה ערב לחובות החברה, אין הוא חליפה של המעבידה, החברה, באשר אין חולק כי החברה קיימת משפטית ממשיכה לפעול.