פסק-דין בתיק עע 100/06

הנשיא סטיב אדלר:

            ערעור זה עניינו בשאלה האם זכאי המשיב (להלן: מר קשוע או המשיב) לתשלום קצובת נסיעה בגין תקופת עבודתו בעירייה, ואם כן, מה שיעורה?    

                 רשמת בית הדין האזורי בתל-אביב דחתה את תביעתו של המשיב לתשלום קצובת נסיעה, על כל רכיביה. (הרשמת שלי ולך; עב 5736/04). בית הדין האזורי בתל-אביב   קיבל באופן חלקי את הערעור על פסק דינה של הרשמת וחייב את המערערת (להלן: העירייה או עיריית טירה) לשלם למשיב קצובת נסיעות בגין חלק מתקופת עבודתו בעירייה, רוצה לומר: מיוני 1997 עד ספטמבר 1999, בשיעור של 333 ש"ח לחודש. הערעור ברשות שלפנינו (בר"ע 906/05), עוסק הן בעצם חיובה של העירייה בתשלום קצובת נסיעה והן בשיעור החיוב.

2.         נוכח השאלות העקרוניות העולות בערעור, הודע להסתדרות המעו"ף ולמרכז השלטון המקומי על קיום הדיון והתאפשר להם להתייצב ולהשמיע עמדתם בערעור. ההסתדרות והמרכז לשלטון מקומי הגישו נייר עמדה מטעמם והמרכז לשלטון מקומי התייצב לדיון ביום 11.4.2006. באי כח ההסתדרות, שלא הופיעו לדיון, מסרו כי אי התייצבותם מקורה בטעות משרדית וביקשו כי בית הדין יתן דעתו לטיעונים שהועלו בנייר העמדה שהגישו. נציגת הממונה על השכר התייצבה אף היא לדיון בפנינו.

העובדות שביסוד הערעור -

3.         טרם אבוא לתיאור המסכת העובדתית בערעור יוער, כי נציגי הצדדים לא הביאו בפני בית הדין את עובדות המקרה באופן סדור ומשכך לא ניתן לעמוד על המסכת העובדתית שביסודו של הערעור מפסקי דינן של רשמת ושופטת בית הדין האזורי. הילכך, יפורטו להלן עובדות המקרה, כפי שהן עולות מכלל החומר המצוי בתיק בית הדין, לרבות תצהירי הצדדים, טיעוניהם ופסקי הדין דלמטה.

4.         מר אלרחמאן קשוע, תושב טירה, הועסק בעיריית טירה החל מחודש מאי 1995, כממונה על ענייני הדת בעירייה. מר קשוע פוטר לראשונה בחודש יולי 1999 והוחזר לעבודה בהחלטת ביניים של בית הדין האזורי סמוך לאחר מכן. עם חזרתו לעבודה, החליטה העירייה להעבירו לעבוד באתר המזבלה העירונית המכונה "הרמפה". מר קשוע עתר לבית הדין האזורי כנגד העברתו לעבודה ב"רמפה" ועתירתו נדחתה בהחלטת השופטת אפרת לקסר מיום 10.11.1999. נוכח החלטה זו, נדרש מר קשוע להתחיל עבודתו ב"רמפה" למחרת, ביום 11.11.1999. לטענתו, נפצע בתאונה בו ביום ושהה בחופשת מחלה בתקופת שבין נובמבר 1999 לפברואר 2000. בתום תקופת אי כושרו, זומן המשיב לשימוע ביום 21.3.2000, בעקבותיו פוטר פעם נוספת מעבודתו. פיטורים אלה בוטלו גם הם בהחלטת בית הדין האזורי (בש"א 2356/00, מיום 3.12.2000). הלכה למעשה, מר קשוע לא עבד בפועל בעירייה לאורך התקופה שתחילתה בחודש יולי 1999 וסיומה בדצמבר 2000. לטענת העירייה, בחודש פברואר 2001 החל המשיב ללמוד בירדן ולא הופיע עוד לעבודה.

      העירייה לא שילמה למר קשוע תשלומים בגין קצובת נסיעה בתקופה שבין מאי 1995 לדצמבר 2000, להוציא חודש ספטמבר 1999, בו שולמה למר קשוע קצובת נסיעה בסך 180 ש"ח. בחודשים ינואר ופברואר 2003 שולמה למר קשוע קצובת נסיעה בסך 215 ש"ח לחודש ותשלום זה בוטל זמן קצר לאחר מכן. אין חולק על כך, שמר קשוע לא היה בעל רכב צמוד ולא קיבל החזר הוצאות רכב מהעירייה. 

     המחלוקת העובדתית בין הצדדים סבה, בין היתר, על המרחק בין מעונו של מר קשוע לבניין העירייה בו עבד. טענתו היא, כי מעונו נמצא במרחק של קילומטר אחד מבנין העירייה. מנגד טען נציג העירייה, כי מר קשוע מתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום עבודתו, או ליתר דיוק, במרחק של 470 מטרים משם.

     באי כוח הצדדים הביאו לידיעתנו, כי בטירה אין שירותי תחבורה ציבורית עירוניים והתושבים מסתייעים בקווי אוטובוס בינעירוניים העוברים ברחובה הראשי של עיר. במצב דברים זה, יהא סביר להניח כי המשיב צעד למקום עבודתו ולא השתמש בתחבורה ציבורית. בעניין זה יוטעם, כי לא מצאנו בחומר הראיות טענה מפורשת של המשיב, כי נסע למקום עבודתו והדברים עולים גם מפסק דינה של השופטת יהלום. הצדדים אינם חלוקים על כך שמר קשוע לא הגיש דיווח חודשי ובו פירוט נסיעותיו בפועל או עלותם, אלא שנתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לחובה להגיש דיווח זה כתנאי לקבלת התשלום, כפי שיפורט להלן.

5.         פסקי דינן של רשמת ושופטת בית הדין האזורי -

 [א] תקופות העבודה  -

בפסק דינה של הרשמת פורטו תקופות העסקתו של מר קשוע באופן זה:

·        התקופה הראשונה - מחודש מאי 1995 ועד יוני 1997.

·        התקופה השנייה - מיוני 1997 ועד יולי 1999, תקופה בה המשיב עבד בפועל.

·        התקופה השלישית - מיולי 1999 ועד דצמבר 2000, תקופה בה המשיב לא עבד בפועל עקב פיטוריו, שבוטלו בסופו של דבר על ידי בית הדין בחודש דצמבר 2000.

השופטת יהלום אימצה את קביעותיה של הרשמת בעיקרן, תוך שקבעה כי התקופה השנייה התארכה עד לחודש ספטמבר 1999. לא מצאנו בחומר הראיות טעמים שיצדיקו התערבותנו בקביעה עובדתית זו של השופטת.

[ב] נימוקי קביעותיהן של הרשמת והשופטת -

הרשמתדחתה את תביעתו של מר קשוע בכללותה, והשיתה עליו הוצאות משפט  ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח, ואלה טעמיה: