השופט ח' מלצר:
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע מתאריך 21.11.2010 (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי), בגדרו נתקבלה בחלקה עתירה שהגיש המערער לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק, או: חוק חופש המידע), שבמסגרתה ביקש המערער להורות למשיבה למסור לו מידע מסוים באשר לפעילותה של המשיבה בתחום סילוק חומרים מסוכנים.
בפתח הדברים אביא את התשתית העובדתית והנורמטיבית הצריכה להכרעה.
העובדות והוראות הדין הרלבנטיות
2. המשיבה הינה חברה ממשלתית, שנוסדה בשנת 1990, במטרה לטפל בפסולת מסוכנת המיוצרת בישראל. לשם כך הקימה המשיבה מפעל בתחום המועצה האזורית רמת חובב, אשר מרכז את ניתובם של החומרים המסוכנים שהמשיבה מקבלת מלקוחותיה לאחד ממספר מסלולים אפשריים: הטמנה; שריפה (במפעל חברת: "אקוסול פתרונות אקולוגיים ישראל בע"מ" (להלן: אקוסול), שהוקם על ידי אקוסול ומצוי בשטח המשיבה); ייצוא לשריפה בחו"ל; או טיפול ביולוגי אחר (באמצעות חברה בשם: "שותפות ביוסול", שנמצאת בבעלות חלקית של המשיבה (להלן: ביוסול)).
3. בתאריך 15.12.2009 שלח המערער למשיבה מכתב ובו הופיעה דרישה כי היא תמסור לו מידע מסוים, הקשור, לשיטתו, לתחום איכות הסביבה. נוכח חשיבות העניין, אביא כאן במלואו אותו חלק במכתב האמור, אשר מתאר את המידע המבוקש:
"1. מהן כמויות הפסולות המסוכנות שיועדו לשריפה שנצברו טרם תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול...ושאוחסנו בחברה לשירותי איכות הסביבה (להלן - החברה), במועד תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול?
.2. האם נותרו מתוך הפסולות המסוכנות שאוחסנו בחברה טרם תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול ויועדו לשריפה, פסולות שטרם נשרפו נכון למועד כתיבת מכתב זה, ואם כן, מהי כמותן?
3. מהי סך כל כמות הפסולות המסוכנות שהגיעו לחברה ומסווגות כמיועדות לשריפה במתקן השריפה של אקוסול, במשך כל אחת משלוש השנים האחרונות?
4. לגבי כל אחת משלוש השנים האחרונות, מהן כמויות הפסולות המסוכנות שהועברו למתקן השריפה של אקוסול ומקורן בפסולות המסוכנות שהגיעו לחברה באותה השנה, ומהן כמויות הפסולות שהועברו בכל שנה לשריפה במתקן השריפה של אקוסול מתוך אחסון הפסולות שנאגרו בחברה טרם הפעלת מתקן השריפה?
5. מהן כמויות הפסולות המסוכנות שסווגו כמיועדות לשריפה שיוצאו לחו"ל על ידי החברה במשך כל אחת משלוש השנים האחרונות?
6. האם במהלך כל אחת משלוש השנים האחרונות נאגרו בחברה פסולות מסוכנות וסווגו כמיועדות לשריפה שהגיעו באותה השנה, ולא הועברו לשריפה או לייצוא? אם התשובה חיובית, נבקש לדעת מהי הכמות שנאגרה במשך כל אחת משלוש השנים האחרונות?".
4. במסגרת חלופת מכתבים בין הצדדים הבהירה המשיבה כי היא סבורה שאין היא מחויבת להעביר למערער את המידע המבוקש, וזאת מאחר שהמידע האמור מהווה סוד מסחרי, אשר חשיפתו עלולה להסב לה נזק כלכלי רב. לחלופין טענה המשיבה כי המידע נוגע לפעילות שתי חברות נוספות (אקוסול וביוסול), ואף הן מתנגדות למסירתו, מהטעם ששיתוף המערער במידע עלול להביא לגילוי של מידע מסחרי-סודי שלהן, ולשיבוש של תפקודן התקין.
5. בעקבות זאת הגיש המערער בתאריך 14.4.2010 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, ובגדרה טען כי יש למסור לו את המידע שביקש. במהלך הדיון בעתירה התברר כי המערער הגיש גם למשרד להגנת הסביבה בקשה לקבלת מידע דומה לזה שהתבקש מן המשיבה, ועל כן המשרד הנ"ל צורף כמשיב מס' 2 לעתירה, אף שההליך בבית המשפט הנכבד קמא יוחד לבקשה שהופנתה למשיבה בלבד.
עתירה זו, שהתקבלה כאמור בחלקה, כפי שיפורט בהמשך - היא זו העומדת בליבו של הערעור שלפנינו.
6. טרם שנמשיך בדברים ונגיע לתיאור המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית להכרעה בעתירה שהגיש המערער, יש מקום להפנות את תשומת הלב לסוגיה שתשליך על המשך הניתוח, והיא השאלה, מדוע ביקש המערער מלכתחילה את המידע, מושא ההליך. במסגרת העתירה שהגיש, הצהיר המערער על עצמו כי הוא: "אזרח ישראלי, פעיל סביבתי מוכר, לשעבר יועץ בקואליציה לבריאות הציבור ובהווה - איש יחסי ציבור העוסק בתקשורת ובקשרי ממשל. במסגרת עבודתו, נחשף העותר לענייני איכות סביבה והוא בעל מודעות גבוהה לנושא" (ראו: סעיף 6 לעתירה, מוצג א' לערעור). יחד עם זאת המשיבה טענה בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, ושבה וטענה לפנינו, כי למעשה המערער מייצג מתחרה, או קבוצת מתחרות שלה מתחום סילוק הפסולת המסוכנת, ועל כן האינטרסים שלו בקבלת המידע - הינם עסקיים, ואינם קשורים לתחום איכות הסביבה ככזה. כאמור, לנקודה זו ולהשלכותיה על הערעור - נחזור בהמשך הדברים בהרחבה, ולעת עתה נמשיך בתיאור המכלול.
7. הכרעת רשות ציבורית בבקשה למסירת מידע מכוח החוק - כפופה, כידוע, לביקורת שיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: סעיף 17 לחוק).
התנגדותה של רשות ציבורית להעברת מידע שמתבקש מכוח החוק יכולה להיות מסווגת, בצורה כללית, לאחת משלוש קבוצות:
(א) בקשות, אשר אותן רשאית הרשות הציבורית לדחות מטעמים פרוצידורליים מסוימים המנויים בחוק.