השופט צ' זילברטל:
1. ערעור על פסק דינו מיום 20.9.2012 של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל) בעת"מ 50602-02-12, בגדרו נדחתה עתירת המערער בה טען לחוסר שוויון בין החינוך הממלכתי-דתי לבין החינוך הממלכתי-כללי במתכונת בחינות הבגרות ובתכנית הלימודים בנושא של תולדות עם ישראל.
רקע
2. עניינו של הערעור שבפנינו, הוא בהשגות המערער, המעיד על עצמו שהוא מורה להיסטוריה וכותב ספרי לימוד בתחום, על ההחלטה להוסיף לבחינות הבגרות בתולדות עם ישראל בחינוך הממלכתי-דתי קטע קריאה מחומר שלא נלמד (להלן: "אנסין"), וזאת ללא הוספת זמן לבחינה, וכן על ההחלטה לגרוע מתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-כללי את נושא "הבית הלאומי" אשר היווה לטענתו 40 אחוזים מהתכנית, בעוד שמתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי לא נגרע דבר. בעתירה שהגיש המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים, עתר המערער לכך שהאנסין יוסר מהבחינה או לחלופין שתינתן תוספת זמן לבחינת הבגרות הנהוגה בחינוך הממלכתי-דתי. כמו כן, ביקש כי נושא "הבית הלאומי" יושב לתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-כללי, וכי התלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, שנבחנו בשנים תשע"א-תשע"ב, יפוצו באמצעות הוספת נקודות לכל נבחן.
3. יצוין, כי אין זה ההליך המשפטי הראשון שמנהל המערער בעניין תכניות הלימודים ובחינות הבגרות בהיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי. מלבד העתירה המנהלית העומדת ביסוד הערעור דנא, הגיש המערער שתי עתירות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. העתירה האחת הוגשה בטרם הוגשה עתירתו המנהלית, והעתירה השנייה הוגשה לאחר הגשת העתירה המנהלית. לשלמות התמונה אביא להלן את עיקרי ההחלטות שניתנו בעתירות אלה:
א. בג"ץ 5920/06 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (30.6.2009) - במסגרת עתירה זו, הלין המערער על כך שהזמן המוקצב לפתרון השאלון בבחינות הבגרות בחינוך הממלכתי-כללי עומד על 120 דקות ואילו הזמן המוקצב לשם כך בחינוך הממלכתי-דתי עומד על 90 דקות בלבד. בית משפט זה דחה את העתירה בקבעו כי מדובר בהכרעה מקצועית המסורה לשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, וכי המערער (העותר שם) לא הראה מדוע הבדל זה מהווה אפליה פסולה ולא הבחנה מוצדקת.
ב. בג"ץ 2117/13 חדד נ' משרד החינוך והתרבות (3.6.2013) - במסגרת עתירה זו, השיג המערער על שינויים שנעשו בתכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי שלשיטתו הם נטולי הגיון ויש בהם כדי לפגוע בסדר הכרונולוגי וברצף הסדיר של תכניות הלימודים. המערער טען גם כי תכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי לוקה באפליה מאחר שהיא כוללת נושאים אשר אינם נמצאים בתכנית הלימודים המקבילה של תלמידי מערכת החינוך הממלכתי-כללי, ובכך יוצרת עומס על תלמידי החינוך הממלכתי-דתי באופן שפוגע בסיכויי הצלחתם. עתירה זו נדחתה אף היא. נקבע כי לא סגי בעצם קיומם של הבדלים בתכנים הנלמדים בתכניות הלימוד השונות, ומעבר לכך לא עלה בידי המערער להראות מדוע ההבדלים בתכני הלימודים מהווים הבחנה לא מוצדקת הפוגעת בתלמידי הזרם הממלכתי-דתי.
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים
4. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה, כאמור, את עתירת המערער.
אשר להוספת קטע ה"אנסין" נקבע, כי לפי עמדות גורמי המקצוע פרק הזמן שהוקצה לפתרון הבחינה בחינוך הממלכתי-דתי, הוא פרק זמן מתאים לאופי הבחינה ודרישותיה. לכך הוסף, כי השאלון החדש עבר הליך תיקוף מלא ומקצועי וכי לא באו תלונות של אנשי חינוך ואחרים על שאלוני הבחינה בחינוך הממלכתי-דתי. בית המשפט דחה את טענות המערער הנוגעות לכך שהחלטות המשיב התקבלו בדרך שאינה סדורה, ללא תיעוד מתאים, ובהיעדר בסיס מקצועי מספק. נקבע, כי לא נמצא פגם באופן הפעלת שיקול הדעת של גורמי המקצוע במשרד החינוך המצדיק את התערבותו.
אשר לגריעת נושא "הבית הלאומי" מתכנית הלימודים בהיסטוריה בחינוך הממלכתי-כללי, הוסבר כי תכנית הלימודים עברה רפורמה כוללת שבמסגרתה חלק מהנושאים שנלמדו בעבר הועברו לשנות לימוד אחרות וחלקם הוצאו מבחינות הבגרות. בית המשפט קיבל את עמדת המשיב, כי לא ניתן להשוות באופן "מתמטי" את שיעור חומר הלימוד שבתכניות הלימודים השונות. לכך הוסף, כי מכתב התשובה שהגיש המשיב עלה שבחינוך הממלכתי-כללי גם נוספו נושאים חדשים לבגרות. גם בעניין זה הדגיש בית המשפט, כי מדובר בנושא מקצועי המסור לשיקול דעתם של הגורמים הרלוונטיים במשרד החינוך וכי לא קיימת עילה להתערבות בשיקול דעתם.
בשולי פסק הדין, צוין כי בעתירה נפלו פגמים נוספים, ובהם השיהוי שבו הוגשה העתירה. לעניין זה נקבע, כי השינויים נעשו בבחינה שנערכה כבר בתשע"א ואילו המערער פנה בעתירה לבית המשפט רק בשלהי פברואר 2012 (אף שפנה לרשות קודם להגשת העתירה). כמו כן, נקבע שקיים קושי של ממש בשורת הסעדים שהתבקשו הנוגעות להוספת נקודות לנבחנים, שכן הטענה לא בוססה ולא פורטה דיה. נוכח האמור, נדחתה עתירת המערער, והוא חויב בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.
על פסק הדין הנ"ל הוגש הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
5. המערער מעלה טענות הנוגעות לאופן ניהול ההליך בבית משפט קמא וכן טענות הנוגעות לגוף הקביעות שבפסק הדין. אשר לניהולו של ההליך, מלין המערער על כך שהמפקחות על תחום ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך הממלכתי-כללי לא התייצבו לדיון. נטען, שנוכחותן הייתה הכרחית בשל העובדה שהמפקחת על תחום ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי היא שהגישה תצהיר התומך בתשובת המשיב. המערער נסמך בעניין זה על החלטת בית משפט קמא מיום 31.5.2012, במסגרתה הורה למשיב להגיש כתב תשובה בצירוף תצהיר. לטענת המערער, לא היה מקום שבית המשפט יבסס את פסק דינו על האמור בתצהיר, בלי התייצבות וחקירת המצהירה.
אשר לפסק הדין לגופו, טוען המערער כי פסק דינו של בית משפט קמא מנציח אי שוויון ואפליה פסולה וכי נפלו בו טעויות עובדתיות. כך, למשל, לטענת המערער לא רק שלשאלון הבחינה בחינוך הממלכתי-דתי הוסף קטע "אנסין", אלא נוספו גם שאלות אחרות שבצידן לא ניתנה תוספת זמן כפי שנעשה בחינוך הממלכתי-כללי. יתרה מכך, נטען כי קטע ה"אנסין" בחינוך הממלכתי-דתי שקול לשמונה נקודות בלבד, ואילו בחינוך הממלכתי-כללי, הקטע שקול ל-30 נקודות. לכך מוסיף המערער, כי עיון בבחינות מעלה שהבחינה הנוכחית בחינוך הממלכתי-כללי כוללת רק ארבע שאלות, לעומת שבע במתכונתה הקודמת, והזמן המוקצב לבחינה הוא שעתיים, ואילו הבחינה בחינוך הממלכתי-דתי, כוללת שש שאלות, לעומת ארבע במתכונתה הקודמת, והזמן המוקצב לבחינה הוא שעה וחצי. המערער מלין על כך שבית משפט קמא קיבל את עמדת המשיב בעניין גריעת נושא "הבית הלאומי" מחומר הבחינה לבגרות בחינוך הממלכתי-כללי בלי שעמד על הצורך ברפורמה זו ובלי שנתן דעתו לכך שחומר הלימוד בחינוך הממלכתי-דתי הוא רב יותר ועל אף זאת לא נגרעו הימנו נושאי לימוד. המערער מדגיש שלא ניתן לייחס למשיב חזקת תקינות ללא שהוצגו מסמכים המוכיחים את טענותיו, ואי צירוף התיעוד מעיד על כך שטענות המשיב הן טענות סרק. לבסוף, טוען המערער נגד ההוצאות שהשית עליו בית המשפט לעניינים מנהליים. לטענת המערער, עתירתו, שהוגשה בתום לב ונועדה לתיקון עוולות, הייתה עניינית ומבוססת. לשיטתו, לא היה מקום לחייבו בהוצאות גם בשל התנהלות המשיב ובשל העובדה שמדובר במשיב ממלכתי.
6. המשיב, מנגד, טוען כי יש לדחות את הערעור. בראשית הדברים, נטען כי זוהי הערכאה הרביעית הנדרשת לדון בטענות האפליה שמעלה המערער, אף שבתי המשפט הבהירו לו שוב ושוב כי אין די בהצגת הבדלים נקודתיים בין תכניות הלימוד והבחינות על מנת לבסס טענה של אפליה פסולה.
אשר לטענות המערער בדבר הוספת קטע ה"אנסין" לבחינה בחינוך הממלכתי-דתי, הוסבר כי תכניות הלימודים נקבעות על-ידי ועדות מקצוע, וגיבוש הבחינה נעשה על-ידי ועדת חיבור שאלון. ההחלטה להוסיף קטע "אנסין" לבחינה בהיסטוריה התקבלה על-ידי המפקחת המרכזת את הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי בשיתוף הגורמים הרלוונטיים. הוסבר, כי ביסוד ההחלטה עומדת מדיניות המשיב לעודד בקרב התלמידים חשיבה מעמיקה במובחן משינון ידע. המשיב הוסיף, כי גורמי המקצוע נדרשו לזמן המוקצב לבחינה והחליטו כי חרף הוספת ה"אנסין" אין צורך בהארכת משך הבחינה. נטען, כי החלטה זו הוצגה בתגובת המדינה לעתירת המערער והיא נתמכה בתצהיר של המפקחת המרכזת את הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי-דתי, ולא ברור מדוע המערער מפקפק בנכונותו אך משום שלא צורף לו תיעוד של הבדיקה המקצועית. לטענת המשיב, לא ניתן לבסס טענת אפליה באמצעות השוואת הבחינות, משכן ומספר השאלות בהן, או מספר העמודים אותם נדרש תלמיד לקרוא לבחינה, היות ולכל שאלה משקל שונה ואורך התשובה עשוי להיות שונה. הודגש, כי מלבד פניות המערער, לא נתקבלו אצל המשיב תלונות בעניין שינוי מתכונת הבחינה וציוני הבגרות מעידים על כך שהנבחנים לא נפגעו מהשינוי.