השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו ב-עת"מ 55415-09-11, שניתן בתאריך 05.03.2012 על-ידי כב' סגנית הנשיא, השופטת א' קובו, במסגרתו נדחתה עתירה מנהלית שהגישו המערערים נגד החלטת המשיבים שלא להמשיך ולהעניק למערער 1 סיוע בשכר דירה, שהוענק לו במשך תקופה שקדמה להחלטת המשיבים הנ"ל. העתירה שנדחתה כללה בקשה לסעדים נוספים, כפי שיתוארו להלן, ביניהם סעדים כספיים לחיוב המשיבים בתשלום בדיעבד של סכומי כסף שנמנעו מהמערערים, חרף זכאותם לכאורה לסיוע בשכר דירה בשנים קודמות.
להלן אתאר בקצרה את הנתונים הדרושים להכרעה בערעור.
2. המערער 1 הינו בחור בן 37, הסובל מפיגור שכלי, מאפילפסיה, מליקויי ראייה ושמיעה, מבעיות אורטופדיות בגב, מפוליפים (סרטניים) ומהפרעות התנהגותיות קשות. הוא מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) כנכה ברמה של 88%, בעל היעדר כושר עבודה בשיעור של 75%. נוכח מצבו הנ"ל הוכרז המערער 1 כחסוי, והוריו מונו כאפוטרופסים עליו, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
3. המערער 2, שהינו אביו של המערער, הינו בן 59 וסובל גם הוא משורה של מחלות קשות, לרבות מחלות לב, מחלות נוירולוגיות ובעיות ריאות וכליות. עקב מצבו הרפואי הנ"ל הוגדר המערער 2 כחולה סיעודי, המוכר על-ידי המל"ל כנכה בדרגה של 100%, בעל אובדן כושר עבודה של 100%.
4. משפחתם של המערערים, מונה 3 נפשות נוספות: אם המשפחה ושתי בנות נוספות, צעירות מהמערער 1 (להלן: המשפחה). למערער 2 היה בעבר עסק, וכן היו ברשותו וברשות אשתו, בעבר, דירת מגורים ודירה נוספת, אותה ירש המערער 2 מהוריו שלו. עקב התדרדרותו הרפואית של המערער 2, חלה הרעה גם במצבה הכלכלי של המשפחה. עסקו של המערער 2 החל לצבור חובות, שעל מנת לכסותם נאלצו הורי המערער 1 למכור את הנכסים שהיו ברשותם. המשפחה, חרף מצבה הקשה, עשתה ועושה כל שניתן על מנת לסייע בידי המערער 1, להקל עליו ולהיות עמו השכם והערב.
5. עקב הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המשפחה, אישרה ועדת אכלוס עליונה לחריגים במשרד הבינוי והשיכון (להלן: ועדת האכלוס העליונה) בתאריך 27.01.2003 מתן סיוע בשכר דירה למערער 2, לפנים משורת הדין, וזאת בהתחשב גם במצבו הרפואי. סיוע זה חודש מעת לעת. בתאריך 18.01.2005 הוכר המערער 2 כ"חסר דירה", מה שהקנה לו זכאות, לפי דין, לסיוע בשכר דירה לפי מבחני הכנסה, ובתאריך 04.06.2006 אושרה לו קבלת דירה בשכירות בשיכון ציבורי בישוב מסויים (מתוך מאגר דירות של המשיבים, לפי סדר קדימויות), ולחילופין זכאות לדירת נ"ר (נכסי רכישה), שהיא דירה הנרכשת על-ידי משרד הבינוי והשיכון במיוחד על מנת להשכירה לזכאי. ביני לביני, עד שתתפנה דירה מתאימה, כאמור, המשיך המערער 2 לקבל סיוע כספי בשכר דירה, על-פי החלטת ועדת האכלוס העליונה מתאריך 11.06.2006. בתאריך 25.04.2007 הוצע למערער 2 להיכלל במבצע, שאיפשר לו לרכוש דירה לעצמו, תוך קבלת מענק בסך של 325,000 ש"ח והלוואת משכנתא בסך של 375,000 ש"ח בתנאים מסובסדים (ריבית של 4% למשך 28 שנים). המערער 2 בחר להיענות להצעה הנ"ל, ולאחר שקיבל תעודת זכאות, חתם בתאריך 10.05.2007 על חוזה לרכישת דירה עם חברה קבלנית. יצויין כי סכום הלוואת המשכנתא, שהעמיד הבנק המלווה לטובת המערער 2, במסגרת המבצע, היה בסופו של יום נמוך מזה שהוצע לו בתחילה, ועמד על סכום של 290,000 ש"ח בלבד, וזאת משיקוליו של הבנק. גם לאחר החתימה על חוזה הרכישה, המשיך המערער 2 לקבל סיוע כספי בשכר דירה - עד למועד קבלת הדירה שנרכשה.
6. במקביל לסיוע בשכר דירה שניתן למערער 2 במשך השנים, קיבל גם המערער 1 סיוע עצמאי בשכר דירה, בשל היותו מוכר כחסר כושר עבודה בשיעור של 75%. לפיכך במשך מספר שנים שבהן המערער 1 גר עם הוריו בשכירות (מחודש אפריל 2001 ועד לסוף חודש יולי 2008) הוא קיבל סיוע בשכר דירה. עמדת המשיבים באותה עת היתה כי אין נפקא-מינה לכך ששני המערערים מתגוררים באותה דירה שכורה, ולכל אחד מהם הועבר הסיוע שהגיע לו, בהתאם לנסיבותיו ולרמת זכאותו. המערער 1 נתפס איפוא על-ידי המשיבים כמי ששוכר חלק בלתי-מסויים בדירה ישירות מהמשכיר, במקביל להוריו, וכך התמלא התנאי הדורש ממקבל הסיוע לשכור בפועל דירה. יצויין כי למערער 1 - לא הוצע להצטרף למבצע שהוצע למערער 2, מאחר שאיננו רתוק לכיסא גלגלים.
7. עם מעברם של המערער 1 והוריו לדירה החדשה שנרכשה על-ידם - לא התמלא עוד, בנוגע למערער 1, התנאי הדורש שמקבל הסיוע ישכור בפועל דירה, ולפיכך הופסק הסיוע שהוענק לו עד אותה עת. המערער 1 פנה באמצעות הוריו מספר פעמים לועדת האכלוס העליונה בבקשה שהסיוע שניתן לו עד מעברו לדירת הוריו - יימשך. כל בקשותיו אלו - נדחו. ערעורים שהגיש לועדה הציבורית לערעורים בנושאי אכלוס (להלן: הועדה הציבורית) - נדחו גם הם.
8. העתירה, מושא הערעור שלפנינו, הוגשה, בין היתר, נגד החלטות הסירוב הנ"ל של ועדת האכלוס העליונה ושל הועדה הציבורית. במסגרת העתירה ביקשו המערערים את הסעדים הבאים:
(א) להורות למשיבים לאפשר למערער 1 לממש את זכאותו לסיוע בבית הוריו.
(ב) להורות למשיבים להעביר למערער 1 את כל הכספים שנשללו ממנו, שלא כדין, החל מחודש יולי 2008 (המועד שעבר יחד עם הוריו להתגורר בדירה שרכש המערער 2, כאמור לעיל) ועד ליום הגשת העתירה, בתוספת הצמדה וריבית כדין.
(ג) להורות למשיבים לאפשר למערער 1 לממש את זכאותו לסיוע כאמור גם בעתיד, ככל שיגור עם אמו, או עם אחת מאחיותיו (היה ויקרה חו"ח דבר-מה לאביו החולה).
(ד) להורות למשיבים להעביר למערער 1 כספים שנשללו ממנו, בשל אי-הענקת סיוע, בתקופה שקדמה לשנת 2001 (שבה החל המערער 1 לקבל סיוע בשכר דירה), וכן להעביר למערער 2 כספים שנשללו ממנו, בשל אי-הענקת סיוע בשכר דירה, בתקופה שקדמה לתאריך 29.01.2003 (שאז החל המערער 2 לקבל סיוע).
בהמשך, הגישו המערערים, שלא היו מיוצגים, תשובה לתגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה, ובמסגרתה ביקשו סעדים נוספים, שלא פורטו במסגרת כתב העתירה המקורי, ביניהם: חיוב המשיבים להיות "ערבים אישית" לחוב המשכנתא של המערער 2, חיוב המשיבים לפצות את המערערים "פיצוי נאות" בגין הסבל שנגרם להם ומתן צו שיורה למשיבים לבטל תניה שהמערער 2 התחייב לעמוד בה, במסגרת קבלת המענק, שלפיה המשפחה מתחייבת שלא למכור את הדירה במשך 15 שנים.
9. עתירתם של המערערים נדחתה, כאמור, על-ידי בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, ומכאן הערעור שלפנינו.
פסק-דינו של בית המשפט הנכבד קמא
10. בית המשפט הנכבד קמא סקר בקצרה את ההוראות הרלבנטיות המסדירות את מתן הסיוע בשכר דירה, על פי "נוהל השתתפות בתשלום שכר דירה" של משרד הבינוי והשיכון ולאחר מכן דחה את העתירה, מאחר שסבר כי החלטות הרשויות המינהליות בעניינו של המערער 1 מצויות במתחם הסבירות, וכי לא קמה עילה אחרת המצדיקה הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות הרשויות המינהליות במקרה דנן. באשר לסעדים הנוספים שהועלו במסגרת התשובה לתגובה המקדמית ציין בית המשפט הנכבד קמא כי הם מהווים "הרחבת חזית", ולפיכך יש מקום לדחותם על הסף. עוד ציין בית המשפט הנכבד קמא כי הסעדים הכספיים שהתבקשו, או הבקשה להורות למשיבים להיות ערבים לחוב המשכנתא של המערער 2 - אינם כלל במסגרת סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים. לבסוף דחה בית המשפט הנכבד קמא גם את טענות המערערים הנוגעות לסעד של ביטול התנייה בחוזה המענק עליו חתם המערער 2, המחייבת אותו ואת המשפחה להימנע ממכירת הנכס למשך 15 שנים. בעניין זה ציין בית המשפט הנכבד קמא כי המערער 2 לא יכול להעלות טענות בעניין זה כעת, 4 שנים לאחר מימוש המענק, וכי מכל מקום הטענות בעניין זה הועלו באופן סתמי, ללא ראשית ראיה לתמיכה בהן.
טענות הצדדים וההליכים שהתקיימו בפנינו