שושנה שטמר
- אב"ד
1. בפסק דיננו זה מתעוררת סוגיה, אם ניתן להפחית ממזונותיה של אשה, שדתה קתולית -יוונית, מכיוון שהיא עובדת ומשתכרת, ובמקרים בהם היא משתכרת די למחייתה, האם ניתן שלא לפסוק לה כלל מזונות. כן נדון בערעורו של בן בגיר על דחיית תביעתו מאביו לתשלום דמי לימודים באוניברסיטה ובערעורה של בת קטינה על גובה המזונות שנפסקו לה.
רקע עובדתי
2. המערערת 1 (להלן - "
המערערת" ואו "
האשה") והמשיב, שניהם נוצרים בני העדה הקתולית-יוונית, נישאו בשנת 1990. נולדו להם שני ילדים - א' יליד 26.11.91, שהוא בגיר, כבן 21 שנים היום (להלן - "
המערער" ואו "
הבן הבגיר") ו-מ' ילידת 6.6.96, שהיא עדיין קטינה, כבת 16.5 שנים היום (להלן - "
המערערת 3" ואו "
הבת הקטינה"). המשיב עזב בחודש דצמבר 2009 את בית המגורים, ומאז לא חזרו בני הזוג להתגורר יחד. הם אינם גרושים, ככל הנראה בשל הוראות הדין האישי שלהם, אשר אינו מכיר בגירושין.
3. ביום 3.5.10 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט ליישוב הסכסוך, והצדדים הופנו ליחידת הסיוע. במסגרת ההליך שהתקיים ביחידת הסיוע הגיעו בני הזוג להסכם לפיו ישלם המשיב מזונות לקטינה בסכום של 2,000 ש"ח לחודש, וכן יישא במלוא תשלום המשכנתא החודשי, שעמד על כ-2,300 ש"ח לחודש. עוד הוסכם, כי בני הזוג ישלמו שווה בשווה את הוצאות ביטוח הרכב של הבן הבגיר ואת שכר הלימוד של הבת קטינה.
לאחר שלא עלה בידי הצדדים לגבש הסדר כולל, נסגר התיק ביחידת הסיוע.
4. ביום 15.8.10 הגישו המערערים תביעת מזונות, במסגרתה חייב בית המשפט את המשיב לשלם לקטינה מזונות זמניים בסך של 2,000 ש"ח וכן לשאת בתשלומים השוטפים של חשבון הטלפון בדירת המגורים המשותפת, ביטוח רפואי מושלם למערערים ומחצית מהוצאות הבריאות של הקטינה. נקבע, כי עד למועד ההחלטה למזונות הזמניים, יישאר על כנו הסדר התשלומים, אליו הגיעו הצדדים במסגרת יחידת הסיוע.
5. הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על פי החומר שבתיק וסיכומי הצדדים, מבלי שיושמעו עדים.
6. המשיב הוא עובד סוציאלי, העובד בשני מקומות עבודה וכן נותן הרצאות. המערערת עוסקת בחינוך, ובסמוך לפרידת הזוג, פתחה, ככל הנראה, עסק שמהותו לא הובררה לנו, ושאף הבן הבגיר שותף בו.
פסק דינו של בית המשפט קמא:
7. בית משפט קמא דן בשאלת הזכאות למזונות לגבי כל אחד מהמערערים בנפרד, והכריע כדלקמן:
מזונות המערערת: המשיב טען בבית משפט קמא, כמו גם לפנינו, שבשל השתכרותה די צרכיה של המערערת, אין לפסוק לה מזונות. מנגד טענה המערערת שעל פי הדין האישי החל עליה, על הבעל לפרנס את אשתו, בין אם היא עשירה ובין אם היא עניה, וזאת כל עוד הם נשואים וכל עוד לא הוצהר שהפרידה היא באשמתה.
לאחר בחינת חומר הראיות בתיק, קבע בית משפט קמא, כי המערערת משתכרת כ- 6,000 עד כ-7,000 ש"ח בחודש בממוצע (נטו), ואילו המשיב משתכר כ-9,719 ש"ח בחודש בממוצע (נטו). עקב השתכרותה של המערערת, שסכומה קרוב לסכום אותו משתכר המשיב ועקב כך שהיא נשארה לגור בדירת הזוג, בעוד הבעל נאלץ לשלם דמי שכירות, דחה בית המשפט את תביעתה של האישה למזונות בכותבו כי: "
עקרונות הצדק, השוויון וההדדיות וכן דיני ההגינות ותום הלב מחייבים התחשבות בהכנסות התובעת בעת הדיון במזונותיה". את מסקנתו תמך בית משפט קמא גם בפסק דינו של השופט דאוד מאזן בתמ"ש 10380/07 בש"א 1417/08
א.ל נ' א.י (פורסם בנבו, 4.6.2008) (להלן
"פסק דינו של השופט מאזן דאוד"). בפסק דינו זה, פירש השופט דאוד את החוק הביזנטי של העדה הקתולית-יוונית, העוסק בחובת הבעל במזונות אשתו, והגיע למסקנה כי יש לפרש אותו בהתאם לעקרונות מודרניים של צדק, שוויון והדדיות. לפיכך, אם האשה משתכרת סכום הקרוב לסכום שמשתכר הבעל, והשתכרותה מספקת לפרנסתה, אין מקום לחייב את הבעל במזונותיה.
מזונות הבן הבגיר
: בית משפט קמא ציין שיש מקרים בהם יש עילה לפסוק מזונות לבגיר, כפי שנקבע ב-בע"מ 5267/04
סוניס נ' סוניס (פרסם בנבו, 5.5.2005) להלן: "
פסק דין סוניס". אולם הבקשה לפסיקת מזונות הבן הבגיר נדחתה בהנמקה, שהאם לא עתרה למזונות חודשיים לבן זה, אלא תבעה תשלום חד פעמי בגין הוצאות שכר הלימוד האקדמי שלו, ובני הזוג חלקו לגבי השאלה, אם האב הסכים ללימודי הבן בירדן ולכך שהוא יישא בהוצאות הלימודים או בחלקם. בנסיבות אלו, קבע בית משפט קמא, שאין הצדקה לפסיקת מזונות לבן הבגיר.
מזונות הבת הקטינה
: בית משפט קמא שקל את הכנסות הצדדים ואת יכולת ההשתכרות שלהם ופסק כי המזונות הקבועים לקטינה יהיו שווים לאלו שנפסקו לה כמזונות זמניים, דהיינו 2,000 ש"ח בחודש, עד הגיעה לגיל 18, כשהשערוך של הסכום יהיה על פי הקבוע בהחלטה למזונות זמניים. חיוב זה הוטל על המשיב. נדחתה התביעה לפסוק מזונות לקטינה גם לאחר בגרותה נוכח הנתק הקיים בינה לבין האב, כאשר עם הגיע הקטינה לבגרות היא תוכל לפנות בתובענה חדשה לעניין זה. באשר לדמי מדור של הקטינה - משדחה בית משפט קמא את תביעתה של המערערת למזונות, לא מצא הצדקה להמשיך ולחייב את האב במלוא תשלומי המשכנתא, שהוטלו עליו לפי ההחלטה למזונות זמניים. נפסק שעל המערערת לשאת ב-35% מהוצאות המשכנתא החודשיים, ואילו האב יישא ביתרה; בהגיע הקטינה לבגרות, יישאו הצדדים בהוצאות המשכנתא החודשיים בחלקים שווים. המשיב הופטר מתשלום טלפון, אינטרנט וכן מהוצאות ביטוח רפואי עבור המערערת. עוד נקבע כי הצדדים יישאו שווה בשווה בהוצאות החינוך, תשלומי החובה לבית הספר והוצאות בריאות.
בעניין תשלום שכר הלימוד של הקטינה, דחה בית משפט קמא את בקשת האם לחייב את האב להשתתף בהוצאות שכר הלימוד לשנת 2011, נוכח העובדה כי האב נשא במלוא שכר הלימוד בשנת 2010. נקבע, שבעתיד, יישאו המערערת והמשיב בהוצאות שכר הלימוד, שיעורים פרטיים, והוצאות רפואיות של הקטינה בחלקים שווים.
טענות הצדדים בערעור
8. המערערת והמערער מערערים על דחית בקשתם למזונות על ידי בית המשפט קמא, ואילו המערערת 3 מערערת על גובה הסכום שנפסק.
המערערת טענה, כי פסיקתו של בית משפט קמא נוגדת את הדין האישי של העדה היוונית קתולית, לפיו היה עליו לפסוק. בדין האישי חלה, לגרסת המערערת, חובה על הבעל לזון את אשתו, בין אם יש לה הכנסה משלה ובין אם לאו; היא עודנה נשואה למשיב, ולפי הדין האישי חובה עליו לזון אותה עד ליום מותה. אמנם בדין האישי נמנים מקרים בהם נשללת זכאותה של האשה למזונות מבעלה, אולם אלו אינם חלים בעניינה של המערערת.