פסק-דין בתיק עדמ 13/07

השופטת רונית רוזנפלד

1.         המערער הועסק על ידי המשיבה כמאבטח במשך פרק זמן של כשנה, עד שהופסקה העסקתו על רקע אי הגעתו למשמרת אליה שובץ. בבית הדין האזורי בחיפה התבררה תביעתו כנגד המשיבה (להלן - חברת כפיר או החברה) בקשר לזכויות סוציאליות שונות, אותן לטענתו מנעה ממנו החברה שלא כדין. בית הדין האזורי (השופטת דלית גילה ונציגי הציבור חיה בלומל ומשה קידר; דמ 2659/05) קיבל את מקצת מתביעותיו של המערער, ואת רובן הגדול דחה. לפנינו ערעור המערער לאחר מתן רשות, על אותם חלקים בתביעתו, שנדחו על ידי בית הדין האזורי.

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א.        המערער עבד כמאבטח מטעם חברת כפיר בסניף דואר בחיפה מיום 1.3.04.

ב.         העסקתו של המערער בחברת כפיר הסתיימה עם הוצאת הודעתה של החברה אל המערער נושאת תאריך 6.3.05 שכותרתה: "התפטרות מרצון".  וזו לשון ההודעה:

           "לאור אי הגעתך למשמרת בכרמלית ביום ו' 4.3.05  

             ואי הודעתך לממונים עליך, כי לא תגיע למשמרת.

            אנו רואים בהתנהגותך זו התפטרות מרצון על כל המשתמע מכך החל מיום 4.3.05."

                       את ההודעה הזו ציטט המערער בעדותו בחקירה נגדית בבית הדין.

                                   נראה כי מתוך טעות ציין המערער את מועד סיום עבודתו בכפיר כ-28.2.05, בעוד שלפי ההודעה בדבר "התפטרות מרצון" המועד הנכון הינו 4.3.05.

ג.         שכרו של המערער שולם לו בפועל לפי חישוב של 18 ש"ח לשעה. בחלקם של תלושי השכר של המערער נרשמו תשלומים עבור פיצויים, נסיעות וחופשה. בתלושי השכר נרשמו גם תשלומים עבור הבראה או חגים. אין חולק כי תשלומים אלו כפי שנרשמו בתלושי השכר של המערער חושבו לפי "תעריף" של שקל אחד לכל שעת עבודה באותו החודש.

ד.         בבית הדין האזורי נשמעה עדותו של המערער בלבד. העד מטעמה של חברת כפיר לא הגיע לדיון. משכך, החליט בית הדין האזורי כי תצהירו של העד לא יהווה ראיה בתיק.

                                             פסק הדין שבערעור

3.       בית הדין האזורי דחה את גרסת המערער לפיה הוסכם עימו על שכר בשיעור

 של 22 שח' לשעה, וקבע, בהסתמך על גרסת חברת כפיר, כי שכרו השעתי המוסכם של המערער הועמד על 18 ש"ח לשעה. בקביעתו בדבר שיעור שכרו של המערער, נסמך בית הדין האזורי על תלושי השכר שקיבל, מהם עולה פירוט השעות שעבד המערער, ותמורתן ששולמה לפי 18 ש"ח לשעה. כמו כן מצוינים בתלושים תשלומים ששולמו בנפרד עבור חופשה, נסיעות, פיצויים חג או הבראה, וזאת לפי חישוב של שקל אחד עבור כל שעת עבודה. בית הדין הפנה עוד לכך שבתצהיר שהגיש המערער במסגרת תביעה אחרת שנוהלה בבית הדין האזורי הצהיר התובע כי חתם על חוזה הכולל את הקביעה שיקבל 18 ש"ח לשעה, ועוד שקל עבור חופשה, שקל עבור נסיעות, שקל עבור ימי חג ושקל עבור פיצויים. בית הדין מצא כי העובדה שהמערער לא הגיש כראיה לבית הדין את החוזה עליו חתם עם חברת כפיר, ואף התנגד להגשתו של החוזה מטעם החברה, שוקלת לחובתו.

בית הדין קיבל בחלקן את תביעותיו הכספיות של המערער לתשלום דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה ו"החזר ניכויים". מן הסכום שפסק הורה על קיזוז מה ששולם במהלך העבודה עבור פיצויים והבראה. בקשר לתביעת המערער ל דמי הבראה קבע בית הדין כי היקף משרתו של המערער היה 66%.

בקשר לנסיבות הפסקת העבודה הגיע בית הדין למסקנה, כי המערער התפטר מעבודתו ולא פוטר כטענתו. בית הדין קבע כי "התובע לא הגיב למכתב שנשלח אליו מטעם כפיר המטיח כלפיו שהתפטר מרצונו. לו היו הדברים אחרת היה על התובע להשיב על מכתב זה. אין חולק שהוא לא עשה כן בכתב או בעל פה. כל שהתובע טען שעשה בתגובה למכתב הוא - 'התקשרתי למפקח והתחננתי אליו שיחזיר אותי לעבודה והוא לא החזיר'.... בהמשך השיב התובע לשאלה ישירה, כי 'לא יעזור' שישלח מכתב תשובה". בית הדין הוסיף וקבע, כי לולא היה ממש בגרסת כפיר כי המערער הוא שבחר להפסיק לעבוד, משיקוליו, "חזקה עליו שהיה חוזר ומתייצב באתר בו הוצב ובא בטרוניה פנים אל פנים, או לכל הפחות לאחר שקיבל את מכתבה של כפיר, בו הודיעה לו שרואים אותו כמתפטר, כותב מכתב המעמיד דבר על דיוקו. משלא עשה כן המסקנה המתבקשת היא שכן התפטר מעבודתו". לאור קביעותיו בדבר התפטרותו של המערער מן העבודה, דחה בית הדין את תביעות המערער לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער לדמי נסיעות. זאת, לאור העולה מתלושי השכר של המערער, כי קיבל תשלומים בגין החזר הוצאות נסיעה, ובהעדר ראיה שהסכום המצטבר שקיבל בכל יום עבודה עבור נסיעות, לא כיסה את ההוצאה שהוציא בפועל למטרה זו. בית הדין הוסיף וקבע, כי לאור העולה מתלושי השכר קיבל המערער את מלוא המגיע לו עבור פדיון חופשה, ומשכך, דחה את תביעת המערער לפדיון ימי חופשה.

את תביעת המערער לדמי חגים בית הדין דחה, משלפי גישתו לא התמלאו התנאים לתשלומם למערער, לפי הוראות " צו הרחבה כללי לעניין קיצור שבוע העבודה, דמי חגים וימי אבל"(להלן צו ההרחבה הכללי).