פסק-דין בתיק עבל 744/06

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו שני ערעורים שנדונו במאוחד, על פסקי דין של בית הדין האזורי בתל אביב, בהם נדחו תביעות המערער לגמלת הבטחת הכנסה. בפסק הדין הראשון דחה בית הדין האזורי (השופטת דינה אפרתי; בל 6444/05, להלן - פסק הדין הראשון) את  תביעת המערער לגמלה בגין התקופה שמחודש מרץ 2002 ועד חודש מאי 2005 (להלן - התקופה הראשונה). בפסק הדין השני נדחתה תביעתו של המערער לגמלה לתקופה שמיום 18.8.05 (מועד הגשת התביעה במוסד לביטוח לאומי) ועד יום 28.11.05 (להלן- התקופה השנייה).

2.         העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסקי הדין שבערעור ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א.        ביום 22.5.05 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערער על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה, רטרואקטיבית לחודש מרץ 2002. בהודעתו למערער קובע המוסד כי בהיות המערער משתמש ברכב מנועי הרשום על שמו של מוזס נחמיה, אין הוא זכאי לגמלה.

ב.         המערער מודה, כי בשתי התקופות מושא פסקי הדין שבערעור הוא עשה שימוש ברכב מנועי. הרכב רשום על שמו של מוזס נחמיה, שאין לו רישיון נהיגה והוא אביה של בת זוגו של המערער. טענת המערער הינה, כי מצבו הרפואי כמו גם מצבו של מר מוזס, מצדיקים תשלום הגמלה בהיות השימוש שנעשה ברכב שימוש לצרכים רפואיים, ובהתאם לתנאים הקבועים לכך בחוק.

ג.         את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה המתייחסת לתקופה הראשונה הגיש התובע כ"יחיד".

ד.         לאחר שניתן פסק הדין הראשון ובהתייחס לתקופה השנייה, הגיש התובע את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה כמי שיש לו בת זוג.

פסק הדין הראשון

4.         בפסק הדין הראשון התייחס בית הדין האזורי לדברי המערער כפי שנרשמו מפיו במהלך הדיון, לפיהם יש לו בת זוג. על כן, כך קבע בית הדין, היה עליו להגיש את התביעה כמי שיש לו בת זוג. משלא עשה כן ותביעתו המתייחסת לתקופה הראשונה הוגשה כ"יחיד", די בכך כדי לדחות את התביעה. בנוסף ציין בית הדין האזורי, כי משהמערער עושה שימוש ברכב, ומשהוא טען כי השימוש נעשה לצרכים רפואיים, היה עליו לצרף לתביעתו אישור רפואי המעיד על כך "כי הוא או בן משפחתו זקוקים לו לצורך קבלת טיפול רפואי במתקן רפואי או לפי תוכנית טיפול שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות, בפרק זמן העולה על 90 יום רצופים". בית הדין קבע כי אין במסמכים שצרף המערער כדי לענות על התנאים הנדרשים. על סמך האמור, נדחתה תביעתו של המערער המתייחסת לתקופה הראשונה.

פסק הדין השני

5.         כאמור, תביעת המערער שבקשר אליה ניתן פסק הדין השני, הוגשה למוסד לביטוח לאומי על ידי המערער כמי שיש לו בת זוג. בפסק דינו מציין בית הדין האזורי כי לא הוגשה לפניו אסמכתא שיש בה כדי לבסס שימוש ברכב לצרכים רפואיים. עוד צוין כי לא הוצג אישור על רישום בת הזוג בשירות התעסוקה. על סמך אלו נדחתה התביעה המתייחסת ל"תקופה השנייה".

                                            הטענות שבערעור

טענות המערער

6.         לטענת המערער, הוא עושה שימוש ברכב לצרכים רפואיים, וצורפו מסמכים רפואיים שיש בהם די כדי לבסס טענה בדבר השימוש ברכב לצרכים אלו,  בין שמדובר בצרכים רפואיים שלו עצמו, ובין שמדובר בצרכיו הרפואיים של אבי בת זוגו. בדיון לפנינו טען המערער כי הוא נזקק לטיפולי דיאליזה. כמו כן, מי שנושא בעלויות אחזקת הרכב הינו אביה של בת הזוג. גם בכך יש כדי לשקול לעניין הזכאות לגמלה, למרות השימוש ברכב. עוד טוען המערער כי בהיותו נרקומן לשעבר, קיבל גמלת הבטחת הכנסה מן המשיב במשך כעשרים וחמש שנים, לאחר שהועדה הרפואית קבעה שאינו ניתן להשמה. את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה הגיש עוד בשנת 1996 ובאותה העת התגורר בגפו. ההיכרות עם חברתו הינה ממועד מאוחר יותר, מספר שנים לאחר שהגיש את התביעה. המערער לא הגיש את התביעה כ"זוג" ולא ידע כי עליו להגישה כזוג. בשנת 2002, כשבנו בן ה-17 חזר להתגורר עימו, ביקש לרשום את בנו כ"תלוי", ובאותו  מעמד כשנשאל מי מתגורר עימו אף ציין, כי חברתו גרה עימם. אף לא הייתה לו כל סיבה להעלים עובדה זו מן המוסד לביטוח לאומי.

עיקרי טענות המוסד לביטוח לאומי

7.         א.        המערער לא הצהיר על בת זוגו בעת הגשת התביעה להבטחת הכנסה,

על אף שחתם על הצהרה לפיה התחייב להודיע למוסד לביטוח לאומי על כל שינוי במצבו. בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה נקבעה  החובה להודיע על כל שינוי במצבו האישי של הזכאי לגמלה. המערער לא פעל על פי הוראת הסעיף. יש לצפות ממי שמקבל גמלת הבטחת הכנסה במשך פרק זמן כה ארוך שידע כי עליו לדווח על שינוי מהותי כגון מעבר מחיים כבודד, לחיים כזוג.

ב.         על פי הוראות החוק, אביה של חברתו לחיים של המערער אינו עונה על הגדרת "בן משפחה" של המערער, ועל כן אין מקום לבדוק את מצבו הרפואי. אף לגופו של עניין אין במסמכים הרפואיים שהוגשו כדי לבסס טענה בדבר שימוש ברכב לצרכים רפואיים.

ג.         באישור האחרון שהגיש המערער אף מצוין במפורש כי המערער אינו מוכן לקבל טיפול רפואי או לבצע בדיקות. לראשונה בשלב הערעור ציין המערער כי הוא נזקק לטיפול דיאליזה. לטענה זו לא הובאה כל אסמכתא רפואית.