פסק-דין בתיק עבל 553/07

השופטת רונית רוזנפלד

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (בל 1204/06 ; השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר רז ומר סגל), בו נדחתה תביעת המערערים לקבלת גמלת ילד נכה לתקופה שמאוגוסט 2005 ועד פברואר 2006.

הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי

2.         המערערים הם הוריה של הקטינה מ.ע שנולדה ביום 11.11.2004 (להלן : הקטינה). מיד לאחר הלידה חוברה הקטינה למכשיר הנשמה וניסיונות ניתוקה ממנו לא עלו יפה. בשל מצבה הרפואי של הקטינה הגישו המערערים למשיב (להלן : המוסד לביטוח לאומי או המוסד) תביעה לקבלת גמלת ילד נכה ותביעתם התקבלה.

3.         ביום 3.8.2005 אושפזה הקטינה במרכז הרפואי רעות (להלן : רעות). ביום 20.1.2006, בעקבות אשפוזה של הקטינה, שלל המוסד את גמלת הילד הנכה  המגיעה למערערים וזאת לתקופה בה אושפזה ברעות (3.8.2005-23.2.2006). שלילת הגמלה נעשתה בהתאם להוראת תקנה 4(א) לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התשנ"ח - 1998 (להלן : תקנות הביטוח הלאומי או התקנות), שזו לשונה :

            "4.       תנאים לקבלת גמלאות

                        (א) גמלאות לפי תקנות אלה ישולמו כל עוד מתקיימים כל אלה:

                                    (1) הילד הנכה נמצא בישראל;

(2) הילד הנכה אינו מוחזק כלל בתנאי פנימיה במוסד שבו 

     ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד או שירותי שיקום,  

     ואינו מוחזק בידי משפחה אומנת".

4.         לטענת המערערים, במועד בו הייתה הקטינה מאושפזת ברעות התקיים בהם החריג הקבוע בתקנה 4(ג)(2) ולפיו :

           "...(ג)   על אף האמור בתקנת משנה (א)(2), תשולם גמלה לפי תקנות אלה, בעד ילד נכה אם מתקיים אחד מאלה:

        (1) ...

        (2)   הילד הנכה נמצא בבית חולים לשם ריפוי או שיקום רפואי בשל ליקוי גופני, והורהו או מי שמקבל גמלה בעדו נמצא עמו ונוטל חלק בטיפול בילד".

5.         משלא התקבלה טענתם על ידי המוסד לביטוח לאומי הגישו המערערים את התביעה, מושא ערעור זה, לבית הדין האזורי. יצוין, כי למרבה הצער, ביום 8.5.2007 הלכה הקטינה לעולמה.

6.         בית הדין האזורי בחן את התנאים הקבועים בתקנה 4(ג)(2) לתקנות וקבע את הדברים הבאים:  מעיון במסמכים רפואיים שהומצאו לבית הדין עולה כי במהלך אשפוזה קיבלה הקטינה טיפולים פיזיותרפיים וכן טיפולים בריפוי בעיסוק אשר הובילו לשיפור במצבה, ובסופו של יום אף שוחררה הקטינה לביתה. משכך, עלה בידי המערערים להוכיח כי הקטינה אושפזה ברעות לשם "ריפוי או שיקום רפואי". כמו כן עלה בידי המערערים להוכיח כי הם נטלו חלק פעיל בטיפול בה. עם זאת, לא התקיים בנסיבות העניין התנאי השלישי הקבוע בתקנה 4(ג)(2) לתקנות לפיו הורהו של הקטין "נמצא עימו". בעניין זה הסתמך בית הדין האזורי על מסמך מרעות שהומצא על ידי המוסד לביטוח לאומי ובו נכתב כי המערערים מבקרים את הקטינה שלוש פעמים בשבוע, וכן על דברי המערערים עצמם מהם עולה כי כל ביקור ארך 4 עד 5 שעות.  לפי שנקבע בפסק הדין, בתדירות הביקורים ואורכם אין כדי לענות על התנאי הקבוע בתקנה 4(ג)(2)  לתקנות שלפיו ההורה "נמצא" עם הילד. משלא התמלאו כל התנאים הקבועים בתקנה האמורה, דחה בית הדין האזורי את תביעת המערערים.

טענות הצדדים בערעור

7.         בערעורם לפנינו טענו המערערים כי הקדישו את כל מרצם לטיפול בקטינה, ובכך נמנעה מהם האפשרות לנהל אורח חיים רגיל, וכי בשל הצורך לנסוע לרעות אף נאלצו להפסיק את עבודתם או לעבוד במשרה חלקית. המערערים עמדו על כך שבמהלך אשפוזה טיפלו בקטינה, הרעיפו עליה אהבה, השקיעו מאמצים רבים בשיקומה ופעלו על פי הנחיות הצוות הרפואי. המערערים הוסיפו וטענו כי בשל המרחק בין מקום מגוריהם לרעות, הוצאות הנסיעה בהן נאלצו לשאת היו גבוהות ביותר. לטענת המערערים, לא מוטל עליהם הנטל להוכיח כי שהו עם הקטינה רוב שעות היום, ודי בשעות שבהן שהו עימה לצורך קיום הוראת  התקנה. עוד טענו המערערים כי פסיקת בית הדין האזורי נוגדת לתכלית שבבסיס הענקת גמלת ילד נכה, ומשמעה העברת מסר להורים שלא לטפל בילדם. בטיעון בעל פה לפנינו הוסיפו המערערים וטענו כנגד קבילותו של המסמך מרעות עליו הסתמך בית הדין האזורי בקביעת תדירות ביקוריהם, וטענו כי מסמך זה אינו חתום על ידי גורם כלשהו.

8.         המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, והוסיף וטען כי המערערים לא "נמצאו" עם הקטינה בתקופת אשפוזה ברעות אלא ביקרו אותה בלבד ; פרשנות לפיה די בביקורים אלה כדי לענות על התנאי הקבוע בתקנה 4(ג)(2) אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק ; בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, הקטינה לא אושפזה ברעות לצורך שיקום או ריפוי כמו כן לא נטלו המערערים חלק בטיפול בקטינה.

                                                          ההכרעה

9.         לאחר שנתנו דעתנו לפסק הדין, לטענות הצדדים ולכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. על האמור אנו מוצאים לנכון להוסיף ולהטעים דברים אחדים כמפורט להלן.

10.       המערערים מלינים על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, לפיה ביקרו את הקטינה שלוש פעמים בשבוע באשר לטענתם ביקרו אותה יותר מכך, ואולם הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, דרך כלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים. לא מצאנו כי המקרה שלפנינו מצדיק חריגה מכלל זה, מה עוד שאף המערערים בעדויותיהם ציינו כי ביקרו אצל הקטינה 3 -4 פעמים בשבוע. זאת ועוד. המוסד לביטוח לאומי הגיש לבית הדין האזורי מסמך מרעות בו מצוין כי המערערים מבקרים אצל הקטינה שלוש פעמים בשבוע. בדיון בבית הדין האזורי הסכימו המערערים להגשת המסמך ולא העלו כל הסתייגות בנוגע אליו- בין לענין קבילותו ובין לעניין משקלו. ויתרה מכך,  תדירות הביקורים כפי שצויינה במסמך זה אף עולה בקנה אחד עם מסמך החתום על ידי העובד הסוציאלי של רעות אותו צירפו המערערים לתצהירם. בנסיבות אלה כאמור, לא מצאנו להתערב בקביעה העובדתית של בית הדין האזורי.

11.  אשר לטענת המערערים, לפיה די בשלושה ביקורים בשבוע על מנת לענות על התנאי הקבוע בתקנה 4(ג)(2) ולפיו "נמצא" ההורה עם הילד- מבלי לקבוע מסמרות בשאלה מה יחשב "הימצאות" של ההורה עם ילדו לצורך קיום התנאי שבתקנה 4(ג)(2) לתקנות, אף אנו כבית הדין האזורי סבורים כי נוכחות שלוש פעמים בשבוע, למשך 4 עד 5 שעות בכל פעם, אינה עונה על הוראת התקנה בדבר "הימצאות" ההורה עם הילד במהלך אשפוזו. בהקשר זה ראוי לעמוד על התכלית העומדת ביסוד ההסדר שבתקנות לעניין הזכאות לגמלה, המלמדת גם על מי שלא יהיו זכאים לה. בקשר לכך נקבע כי: