פסק-דין בתיק עבל 1293/02

השופט עמירם רבינוביץ

1.         המערער הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) כ"מוגבל בניידות" כמשמעות מונח זה בהסכם בדבר גימלת ניידות (להלן - הסכם הניידות) החל משנת 1986. במרוצת השנים נקבעו למערער על ידי ועדות רפואיות אחוזי מוגבלות בניידות בשיעורים שונים.

2.         ביום 1.3.1988 ניתנה למערער על ידי המוסד הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב.

ביום 20.10.1991 החליטה ועדה רפואית לעררים (ניידות) כי למערער 0% מוגבלות בניידות.

ביום 27.10.1992  ארעה למערער תאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה ניזוק רכבו.

3.         לאור העובדה כי רכבו של המערער נהרס כליל בתאונת הדרכים ולאור העובדה כי במועד זה לא היה המערער מוגבל בניידות ביקש המוסד מן המערער להשיב את ההלוואה העומדת שניתנה לו. ביום 4.1.1993 החזיר המערער את ההלוואה העומדת.

4.         ביום 3.1.2001, בעקבות פסק דין שניתן בבית הדין האזורי בנצרת בעניינו של המערער (בל 1837/00) התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן - הוועדה לעררים) וקבעה כי למערער 40% מוגבלות בניידות בתחולה מיום 3.2.1993.

5.         ביום 26.3.2002, כשנה וחודשיים מאז ניתנה החלטתה של הוועדה לעררים הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בנצרת (בל 1386/02 ; השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור פרל ומיבר), בה עתר להחזר התשלומים ששילם למוסד לצורך השבת ההלוואה העומדת.  בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, ומכאן הערעור שבפנינו.

6.         בערעור שהגיש טען המערער כי על הוועדה לעררים היה לקבוע לו אחוזי מוגבלות בניידות החל משנת 1991.  הוסיף וטען המערער כי לו הייתה קובעת הוועדה לעררים כי הוא מוגבל בניידות החל משנת 1991, לא היה נדרש להשיב בשנת 1992 את ההלוואה העומדת שניתנה לו.

7.         המוסד טען מצידו כי משלא ערער המערער במועד על החלטת הוועדה לעררים הפכה זו להיות חלוטה. עוד טען המוסד כי לאור קביעת הוועדה לפיה הוכר המערער כמוגבל בניידות מיום 3.2.1993, לא נפל פגם בהחלטת המוסד משנת 1992 לבקש ממנו להשיב את ההלוואה העומדת שניתנה לו.

8.         לאחר שעיינו בטענות הצדדים כפי שמצאו ביטוין בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. סעיף 12 להסכם הניידות מפרט מהן העילות בגינן יהא חייב מוגבל בניידות להחזיר את ההלוואה העומדת שניתנה לו. העילה הרלוונטית במקרה שלפנינו מפורטת בסעיף 12(א)(6), לפיה על המוגבל בניידות להחזיר את ההלוואה העומדת אם "חדל להתקיים או לא התקיים תנאי כלשהו מהתנאים המזכים בהלוואה עומדת על פי הסכם זה". במקרה דנא חדל המערער להיות מוגבל בניידות ביום 20.10.1991 והוכר בשנית כמוגבל בניידות החל מיום 3.2.1993. במועד בו נדרש המערער להחזיר את ההלוואה לא היה המערער מוגבל בניידות, ולכן, לכאורה, היה עליו להשיב את ההלוואה העומדת שניתנה לו.

 9.        אין בידינו לקבל את טענת המערער כי שגתה הוועדה לעררים, עת קבעה כי יש להכיר במוגבלותו בניידות החל מיום 3.2.1993. החלטת הוועדה לעררים ניתנה כאמור ביום 3.1.2001. לפי האמור בסעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 ובתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת ערעורים), תשל"ז - 1977 המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים הוא 30 יום מהיום שבו נמסרה ההחלטה. המערער הגיש את התביעה לבית הדין בחלוף כשנה וחודשיים מהיום בו ניתנה ההחלטה, מבלי שניתן כל הסבר לאיחור בהגשת התביעה. בנסיבות אלה, הפכה החלטת הוועדה לעררים לפיה למערער 40% מוגבלות בניידות החל מיום 3.2.1993 לחלוטה, ואין מקום להתערבותנו בה. בהקשר זה יש לציין כי אמנם, ככלל, הפרוצדורה צריכה לשרת את המהות, אך אין להתעלם מן הפרוצדורה ויש לה מקום של כבוד בקביעת מסגרת הדיון. לעקרון סופיות הדיון יש ערך שלעצמו על עוד לא נגרם עוול ודאי בולט. במקרה הנוכחי אי הגשת הערעור במועד מצביעה על הסכמה ועל ויתור -  נורמות שיש להן מקום בשיטת משפטנו.

10.       כפועל יוצא מכך ומאחר שכאמור במועד בו התבקש החזר ההלוואה העומדת לא היה המערער "מוגבל בניידות" לא נפל פגם בהחלטת המוסד לבקש מהמערער להחזיר את ההלוואה העומדת.

11.       זאת ועוד. לפי האמור בסעיף 12(א)(1) להסכם הניידות גם במקרה בו רכבו של המוגבל בניידות נהרס או אבד, על המוגבל בניידות להשיב את ההלוואה שניתנה לו. במקרה דנא נהרס רכבו של המערער בתאונת דרכים ולכן גם אם היה מוכר כמוגבל בניידות עובר למועד בו דרש המוסד את החזר ההלוואה העומדת, היה עליו להחזיר את ההלוואה העומדת.

12.       סוף דבר - לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.

ניתן היום,י"ג בתמוז, תשס"ה (20 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.