פסק-דין בתיק עבל 124/05

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר דרבסי ומר קוסטה; בל 10565/03) בו נדחתה תביעת המערערת לקיצבת נכות כללית, כמי שאינה עונה על הגדרת נכה על פי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, (להלן - החוק).

2.         על עובדות המקרה אין חולק ולהלן עיקרן:

(1)        "התובעת עובדת בבית המשפט העליון משנת 1992, בתחילה כטלפנית ומאז 4/02 ככוח עזר. לתובעת לקוי ראיה והיא נושאת תעודת עיוור. התובעת קיבלה קצבת נכות כללית עד לסוף שנת 2001. בשל לקוי הראיה ממנו היא סובלת מקבלת התובעת החזר הוצאות נסיעה בגובה מיוחד (להלן- קצבת נסיעות מיוחדת) בשל בעיית הניידות הנגזרת מהלקוי ממנה היא סובלת" (סעיף 1 לפסק דינו של בית הדין האזורי).

(2)        תביעת המערערת נדחתה ב-6.12.01 מאחר שנמצא, כי משכורתה בשנים עברו עלתה על 25% מהשכר הממוצע ולא צומצמה ב-50% לפחות. היות וכך, נדרשה המערערת להחזיר תשלום יתר שקיבלה בסך של 43,648 ש"ח, אלא שאותו חוב בוטל לפנים משורת הדין על ידי הועדה לביטול חובות, כך שהמחלוקת שנותרה בין הצדדים הצטמצמה אך ורק בשאלת הזכאות לתשלום השוטף של הקיצבה.

3.         שורש המחלוקת באשר לזכאות המערערת לקצבת הנכות הכללית כאמור, סב סביב ציר אחד ויחיד - אופן ההתייחסות לקצובת הנסיעות המיוחדת ששולמה למערערת כחלק ממשכורתה; דהיינו - האם אותה קצובה הינה בגדר הכנסה על פי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש)  (להלן - הפקודה) כטענת המערערת; או שהיא הינה בגדר הכנסה מעבודה על פי סעיף 2(2) לפקודה, שאז יש ללוקחה בחשבון לבחינת צימצום ההשתכרות, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (צימצום בהשתכרות),          התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות).

4.         בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי קצובת הנסיעות המיוחדת הינה בגדר שכר עבודה, כפי שנפסק למשל לגבי "תשלום מאת המעביד לעובדו בעד ימי חג, ימי שבת, חופשה, ימי כוננות גשר וכיוצא בזה מצבים שבהם אין הוא עובד ממש" (דב"ע לח/141-0 המוסד לביטוח לאומי- נוביקוב  פד"ע י' 271; ודב"ע שמ/43-0 גולדשטיין - המוסד לביטוח לאומיפד"ע י"ב 23), ולפיכך דחה את התביעה.

5.         המערערת ערערה על פסק הדין ובדיון בקדם הערעור הסכימו הצדדים כי טענותיה שהוכתבו לפרוטוקול יחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק.

6.         עיקר טיעונו של בא כח  המערערת  היה:

א.        קצובת הנסיעה המיוחדת המשולמת למערערת הינה בגדר הכנסה אך לא בגדר הכנסה מהשתכרות.

ב.         תכליתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998 (להלן - חוק השיוויון) תסוכל, אם קצובת הנסיעה תחשב כהכנסה מהשתכרות, באשר תכלית תשלומה הינה - החזר הוצאות נסיעה למי שעקב נכותו אינו יכול להגיע לעבודה באוטובוס ונזקק לשם כך למונית.  נוכח היזקקותו זו - אין להפלותו לרעה בהשוואה למשתמש בתחבורה הציבורית.

7.         עיקר תשובת באת כח  המוסד לנטען היתה:

א.        המוסד אינו מוסמך ליתן גימלאות אלא על פי חוק המיושם באורח שויוני.

ב.         על פי פקודת מס הכנסה, סעיף 2(2)(א), הכנסה מעבודה כוללת כל טובת הנאה או קצובה שנתנו לעובד ממעבידו, כך שקצובת הנסיעה המיוחדת המשתלמת למערערת הינה בגדר הכנסה מעבודה על פי תקנה 1 לתקנות, והיא ראויה ללקיחה בחשבון בחישוב צימצום ההשתכרות על פי סעיף 2 לתקנות.

ג.         חוק השיויון דן בעקרונות היסוד בנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלויות, אך לא מפרט מה צריכה להחשב הכנסה לעניין נכות כללית.

8.         אשר לדעתנו:

א.        על פי סעיף 195 לחוק, "הכנסה" מוגדרת בעיקרו של דבר, כהכנסה כמשמעותה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. לאור זאת אין ספק, כי קצובת הנסיעה המיוחדת המשתלמת למערערת הינה בגדר הכנסה.

ב.         היות הקצובה הנסיעות בגדר הכנסה כאמור, אינה סוף פסוק, שכן השאלה הינה האם היא בגדר הכנסה מעבודה.

            בסעיף 195 לחוק מוגדר "נכה" בין השאר כמי "שאינו משתכר סכום  העולה ל-25% מהשכר הממוצע או שכושרו להשתכר מעבודה צומצם ב-50% או יותר, על פי הכללים והמבחנים שנקבעו בתקנות".

            בסעיף 1 לתקנות מוגדרת הכנסה מעבודה לעניין הצימצום בהשתכרות - "כהכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה".