השופטת נילי ארד
המערער הגיש למשיב (להלן:
המוסד לביטוח לאומי או
המוסד) תביעה לתשלום דמי תאונה, לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן:
החוק), התביעה הוגשה באחור והשאלה העומדת להכרעתנו היא, האם התקיימה "סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד" במסגרת הוראתו של סעיף 157 לחוק.
הרקע
1. המערער, יליד 1978, תושב דיר אל אסד, עבד בפירוק עופות ובתאריך 30.4.02 פוטר מעבודתו בחברה. ביום 10.5.02 ארעה למערער תאונה בביתו כאשר נפל ונחבל ברגלו השמאלית. בצילום רנטגן של השוק והקרסול אובחן שבר מרוסק מסוג PILON בטיביה ופיבולה דיסטלית. המערער אושפז למשך 5 ימים במחלקה האורטופדית, לקיבוע השבר בגבס.
2. ביום 21.6.02, כ- 40 יום לאחר התאונה, נתן רופא המשפחה, ד"ר נעמה עלי בידי המערער "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בתאונה", בטופס מיוחד המיועד לתביעות לדמי תאונה. בגוף הטופס כתב הרופא: "כתוצאה מהתאונה עליו להיות מאושפז ו/ או מרותק לביתו במשך _ ימים. היינו מיום 10.5.2002 ועד ליום 10.8.2002" (להלן:
טופס התביעה).
3. כחודשיים וחצי לאחר שקיבל לידיו את טופס התביעה, בתאריך 11.9.02 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי תאונה, לפי פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו ביטוח נפגעי תאונות. המוסד דחה את תביעתו מן הטעם שהתביעה הוגשה באחור ולאחר שחלפו 90 יום מהתאונה, ולא נמצאה מניעה כלשהי להגשת התביעה במועד.
4. ההסבר שנתן המערער במכתבו לפקיד התביעות מיום 9.10.02 לאחור בהגשת התביעה למוסד היה זה: "לא ידעתי כי עלי להגיש את החומר בפרק זמן של 90 יום" וכי "במשך התקופה עד להגשת טופס התביעה, הייתי מוגבל בתנועה. לא יכולתי לצאת מהבית, הייתי מרותק ולא היה מי שיעשה עבודה זאת במקומי,
עד שבסוף הוגש החומר על ידי קרוב משפחה" (הדגשה שלי - נ.א.).
5. משנדחה מבוקשו לדמי תאונה, הגיש המערער תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי (הוא המשיב שלפנינו, להלן גם:
המוסד) לבית הדין האזורי, בבקשה לחייב את המוסד בתשלום דמי תאונה, עבור שלושת החודשים בהם אבד לו, לטענתו, כושר התפקוד.
6. הדיון בבית הדין האזורי בחיפה (השופטת נאוה וימן, נציג ציבור מר אשר פריינטי ונציג ציבור מר עוזי נגיד; בל 3548/02) סב על זכאותו של המערער לדמי תאונה, נוכח הוראתו של סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו המועד להגשת תביעה לדמי תאונה הוא 90 יום ממועד התאונה. אין חולק על כך, שהמערער הגיש את התביעה בחלוף 120 יום ממועד התאונה, ובאחור של 30 יום מן המועד הנקוב בחוק.
תביעתו של המערער נדחתה, לאחר שבית הדין הגיע למסקנה, כי לא התקיים טעם המצדיק את האחור בהגשת התביעה במועד. כנגד דחיית התביעה לתשלום דמי תאונה, מכוון הערעור שלפנינו.
7. בערעורו חזר המערער על טענותיו בבית הדין קמא, ועיקרן באלה: כתוצאה ממצבו הרפואי בעקבות התאונה, הוגבלה ניידותו במידה ניכרת לתקופה ממושכת ומטעם זה נמנע ממנו להגיש תביעתו במועד.
המוסד לביטוח לאומי, תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי, על נימוקיו.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
8. מושא דיוננו בהוראתו של סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, אשר זו לשונה:
"על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה".
מטרת הוראתו של סעיף 157 לחוק ותכליתה, כפי שבאו לידי ביטוי בהלכה הפסוקה, היא לאפשר למוסד לבדוק את פרטי התביעה בסמוך ככל האפשר לאירוע התאונה [ראו: עב"ל 405/03
שושנה לוי - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 23.2.06 והאסמכתאות שם; עב"ל 1112/01
נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 18.5.03 (להלן
עניין
נוגידאת)].
עם זאת, רשאי המוסד להפעיל שיקול דעתו ולהאריך את המועד להגשת התביעה, בכפוף לכך שהתקיימו התנאים הקבועים בסיפא לסעיף 157. על מהותם של תנאים אלה, נעמוד להלן.
9. המניעות להגשת התביעה, בה מדבר סעיף 157 לחוק, היא מניעות אובייקטיבית, ועל כן טענת המבוטח בדבר אי ידיעת החוק, ובתוך כך אי ידיעת זכאותו לדמי תאונה והמועדים הקבועים בחוק לצורך מימוש זכאותו זו, לא תהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה לדמי תאונה [דב"ע נב/142-0
אליהו איזיק - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.7.92 (להלן:
עניין
איזיק); עבל 228/97
אסתר טרבלסי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 24.6.1999].