פתיח
1. זו תביעתה של גב' עליזה רוט (להלן:
התובעת) נגד מעסיקתה לשעבר, עמותת בית-אבות ע"ש גרטרוד לוקנר לנוצרים נפגעי חוקי נירנברג (להלן:
הנתבעת ו/או
העמותה), אשר הפעילה את בית-האבות בו עבדה התובעת כמטפלת (להלן:
בית-האבות). עניינה של תובענה זו בשאלה - האם מגיעים לתובעת הפרשי תשלום שכר, בשל העסקתה אצל הנתבעת, בגין זמנים בהם שהתה בבית האבות, במשמרת לילה, בנוסף למשמרת אחר-הצהריים, ועל כן - היה צריך לשלם לה עבור שעות אלה לפי תעריף "שעות נוספות", כטענתה, אם לאו - כטענת הנתבעת; ובהתאמה - האם מגיעים לתובעת הפרשים בגין תשלום בחסר, על עבודה בשעות הלילה, לקופת פיצויים ולקופת פנסיה.
2. המחלוקת העיקרית נוגעת לתוכן מטלותיה של התובעת במשמרות הלילה. בעניין זה הצהירה התובעת [
ת/1], ונחקרה נגדית; היא הגישה גם חוו"ד, של רו"ח מוסא ג'רייס, אשר חישב את התשלומים המגיעים לה, לדעתה, לו היו משלמים לה, כפי שהיא סבורה שצריך היה לשלם בעד שעות עבודתה, בהתאם לשהייתה בבית-האבות, בפועל [
ת/2]. הנתבעת ויתרה על חקירתו של רואה-החשבון [עמ' 16, ש' 12] והביאה תצהירים של שש עדות מטעמה, שאף נחקרו נגדית, בקשר לתיאור אופי עבודתה של התובעת בנתבעת, מנקודות מבט שונות: גב' אלישבע המקר, יו"ר העמותה [
נ/2 (להלן:
אלישבע)], גב' פורטונה חרון, מי שחלקה עם התובעת את משמרות הלילה [
נ/1 (להלן:
פורטונה)], גב' ידוויגה יצחקוב, שהיתה בחלק מתקופת העבודה הרלבנטית אם-בית בבית-האבות [
נ/3 (להלן:
ידוויגה)], גב' טובה סגל, מנהלת בית-האבות [
נ/4 (להלן:
טובה)], גב' פטרה לואיזה גלסטרר, עובדת סוציאלית מגרמניה, אשר התנדבה בבית-האבות ועבדה בו תקופה קצרה במקביל לתובעת [
נ/5 (להלן:
פטרה)], וגב' אירנה קרטשוב, שהחליפה את ידוויגה בתפקיד אם-הבית [
נ/6 (להלן:
אירנה)].
3. נקדים ונאמר, כי לאחר ששמענו את העדות, קראנו את הסיכומים וחזרנו ועברנו על כל החומר המונח בתיק בית-הדין, הננו מעדיפים, ללא כל היסוס, את הגרסה העובדתית של הנתבעת, על פני גרסת התובעת, אשר התרשמנו שהעידה על דרך ההפרזה וההקצנה.
4. להלן יובאו העובדות הרלבנטיות להכרעתנו, כפי שאנו קובעים אותן על יסוד מכלול הראיות שלפנינו, ולאחר מכן נדון בטענות הצדדים ונפרט את מסקנותינו.
עובדות
5. התובעת התקבלה כעובדת של הנתבעת בבית-האבות, ביום
15.2.98, כמטפלת מקצועית בקשישים סיעודיים, ושימשה בתפקיד זה עד פיטוריה, שנכנסו לתוקף ביום
31.3.07.
6. נסיבות הפסקת העבודה לא הועמדו למבחן בהליך זה, באשר לא זו היתה יריעת המחלוקת. משאין צורך, כי נקבע ממצאים בנושא זה - לא מצאנו מקום לייחס חשיבות להיעדר רישומים אודות תלונות על התובעת, ועל כן, גם לא נתייחס לטענות השונות בדבר התנהגותה של התובעת ותלונות שהיו כלפיה, ככל שהיו; העדר ראיה בנושא זה מובן, נוכח עילת התביעה, שהתייחסה רק למחלוקת בדבר האופן הנכון בו יש לראות את נוכחותה של התובעת במשמרות הלילה בבית האבות, והשאלה המשפטית - האם תוגמלה בגינן כדין, אם לאו.
7. שעות עבודתה של התובעת בנתבעת היו, ככלל, בין השעות
14:00 עד 19:00, או
15:00 עד 20:00, בימים
א' - ה' (להלן:
משמרות אחה"צ). בגין עבודתה זו קיבלה "שכר יסוד", המחושב לפי
105 שעות חודשיות, בתעריף שכר המינימום לשעה.
8. ככלל, בתום משמרות אחה"צ, היתה התובעת חופשיה לעשות לביתה, מחוץ לבית-האבות, ובמשך שבועיים, כל חודש, חזרה לבית-האבות בשעה
23:00, לשם שהות במקום במהלך משמרת הלילה, עד
06:30.
9. לעיתים, נדרשה התובעת להמשיך את משמרת אחה"צ, עקב היעדרות של עובד אחר, עד השעה
23:00, לכל המאוחר - עבור כך קיבלה התובעת תמורה של "שעות נוספות", לפי ערך של
125% לשעה, לעומת שעת העבודה הרגילה, ותשלום זה מצא ביטויו בתלושי השכר, ברישום - "ש.נ. 125%" [ראו: תלושי השכר - נספחי
א' לכתב התביעה; עדות התובעת - עמ' 4, ש' 24-20]. כאשר עבדה התובעת בשבתות או בחגים, קיבלה תשלום בסך
200% ערך שעה, לעומת השעה הרגילה, וגם תשלום זה מצא ביטויו בתלושי השכר, ברישום - "ש.נ. 200%" [תלושי השכר - נספחי
א' לכתב התביעה; עדות התובעת - עמ' 5, ש' 4].
10. על אף שעבודתה הרגילה של התובעת, במשמרות אחה"צ, לא היתה בהיקף של משרה מלאה - רק
105 שעות בחודש, לעומת
186, לכל הפחות, לפי ההגדרות בחוק שכר מינימום - שולמו לה זכויות סוציאליות כאילו עבדה במשרה מלאה: ימי חופשה ודמי הבראה; היא אף קיבלה שכר מלא החל מיום המחלה הראשון, ותעריפי השעות הנוספות, ששולמו לה - כמצויין לעיל - היו החל מהשעה
השישית, במשמרות אחה"צ - ולא אחרי
8 שעות עבודה, כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1991 - ואילו החל מהשעה הראשונה בסופי-שבוע ובחגים זכתה לתמורה בשיעור
200% שכר שעה רגילה. נתונים אלה, עליהם הצהירו מטעם הנתבעת, אושרו גם בחקירה הנגדית של התובעת [עמ' 13, ש' 21-7].
11. סמוך לאחר תחילת עבודתה בבית-האבות, החלה התובעת - בהסכמתה - לשהות במקום בזמן משמרות הלילה, מהשעה
23:00 עד 06:30, למחרת. היא התחלקה במטלה זו עם פורטונה, באופן שהיא נשארה בבית-האבות מחצית מהלילות בכל חודש נתון. הובהר לתובעת, מלכתחילה, ע"י טובה, כי במשמרות הלילה היא נדרשת לערוך ביקורת בחדרים בתחילת המשמרת, בשעה
23:00 ולפנות בוקר, בשעות
05:30-05:00, לערך; בין לבין, ניתן לישון במהלך המשמרת ויש חובה לקום אך ורק לאירועים חריגים, שהם - צלצול בלחצן המצוקה ע"י אחד הדיירים הקשישים. לוח הבקרה של לחצני המצוקה נמצא בחדר שהועמד לרשות התובעת בעת שהותה בלילות בבית-האבות, בקומה השניה, בו היתה גם טלויזיה, ושירותים בקרבת מקום (להלן:
הסלון). אפשר היה לישון גם בחדר אחר, בקומת הקרקע, בו היו מיטה, ארונית ושרותים, אך, ללא טלויזיה והרחק מלוח הבקרה של לחצני המצוקה.
12. זה המקום לציין, כי בית-האבות הוא בניין בן שתי קומות וחצי. העדות התבלבלו במינוחים בין קומה ראשונה לקומה שניה, שכן, חלק מהן קראו לקומה הראשונה קומת קרקע וכינו את הקומה השניה בשם קומה ראשונה, אך, אין זה משנה את המבנה במקום. באופן קבוע גרה בבית-האבות גם אם-הבית, ביחידה שנמצאת חצי קומה מעל הקומה השניה, בה ממוקם הסלון, וככל שהיה צורך, ניתן היה לקרוא לה לעזרה לטיפול במי מהקשישים, גם במהלך הלילה. אולם, בכל תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת, היו מקרים ספורים, בלבד, בהם היו מקרי חירום בקשר למי מהדיירים, בשעות הלילה.
13. עבור השהיה בבית-האבות במשמרות הלילה, קיבלה התובעת, מתחילת הדרך, סכום קבוע נפרד, אשר התעדכן במהלך השנים בהתאם לתוספות היוקר, והיה שווה ערך לשכר של כ-
4
וחצי שעות רגילות. הוא שולם במכפלות של משמרות הלילה שביצעה ונרשם בתלושי השכר תחת הכותרת "שעות לילה".
14. במהלך משמרת הלילה לא היתה מוטלת על התובעת שום חובה נוספת, לבד משתי הביקורות, בתחילת המשמרת ולקראת סופה, ונכונות להגיב לקריאות חירום, ולא היה עליה לבצע עבודות מכל סוג שהוא, כגון כיבוס, גיהוץ או עבודות תחזוקה וניקיון של בית-האבות, המתבצעות במהלך היום, או טיפול שוטף בדיירים. עם זאת, לא מן הנמנע, שהיו מלאכות, כגון קיפול הכביסה או גיהוצה, אותן ניתן היה לבצע בתחילת משמרת הלילה, או לפנות בוקר, לפי רצון העובדת.
15. בבית האבות שהו, בכל זמן נתון בתקופה הרלבנטית, כ-
10 עד 13 קשישים עצמאיים או תשושים, היינו - בית-האבות לא היה מיועד לחולים סיעודיים. רוב דייריו אכלו בכוחות עצמם, התקלחו והשתמשו בשירותים בכוחות עצמם, ואף יצאו לסידורים באופן עצמאי וטיילו בחצר בית-האבות באופן חופשי. לכל דייר היה חדר משלו.
16. התובעת החזיקה מצעים ובגדי-שינה בארון במקום, ועל אף שהסלון שימש את הדיירים בשעות היום, בלילות עמד חדר זה לשימושה בלבד, כאשר בקרבת מקום יחידת שירותים והיא העדיפה לבלות את זמנה בו ולישון על הספה שבו, במקום בחדר נוסף שהועמד לרשותה, בקומה הראשונה של בית-האבות, מאחר שבסלון היה גם מכשיר טלויזיה והיה ממוקם בו לוח הבקרה של לחצני המצוקה.
17. לא היתה מחלוקת בין הצדדים, על מספר שעות העבודה וימי העבודה, שנרשמו בתלושי השכר של התובעת. נפנה, אפוא, לדון במחלוקת העיקרית שביניהם, שהיא משפטית באופיה.