פתיח
1. מלכתחילה כללה תובענה זו שני נושאים:
האחד - האם זכאי מר ג'אזי כיאל (להלן:
התובע), אשר עבד כמנהל הספריה הציבורית במועצה מקומית ג'דידה-מכר (להלן:
המועצה), לתשלום החזר הוצאות רכב, לתקופה מחודש
11/98 ועד הגשת התביעה, ובכלל, מאחר שלטענתו הופסק תשלום זה ללא כל הצדקה;
השניה - האם היה צריך להעלות את התובע בדרגות, מעבר לדרגה
43 בדרוג המח"ר, בה שהה, והאם היה זכאי לפיצוי, כלשהו, בגין העבר.
2. בפתח ישיבת ההוכחות, חזר בו התובע מתביעתו לעניין הפרשי דרגה [עמ' 1, ש' 15], ונותר לנו להכריע בעניין החזר הוצאות "אחזקת רכב", בלבד.
3. לטענת המעצה - תשלומי החזר הוצאות "אחזקת רכב" כפופים לאישור ראש המועצה, בהתאם לצרכיה. התובע התקבל לעבודה במועצה, שלא כדין, ובחודש
11/98, בעקבות מצבה הכלכלי הקשה של המועצה ותוכנית הבראה לה נדרשה - הוחלט שאין הצדקה להמשיך לשלם לו "אחזקת רכב"; התובע הסכים עם השינוי האמור והוא מנוע מלהשיג עליו עקב התיישנות - נוכח הגשת התביעה ביום
14.5.07 - כמו גם מטעמי שיהוי, וויתור מפורש או מכללא.
4. נקדים ונאמר, כי מאחר שמוסכם, כי תשלומי החזר הוצאות אחזקת רכב, למיניהן, הופסקו להשתלם לתובע כבר במשכורת חודש
12/98, הרי, ככל שהיה בכוונתו לתקוף את ההחלטה על כך - היה עליו להגיש תביעה מתאימה בסמוך לקבלת ההחלטה על-ידי ראש המועצה, בתקופה הרלבנטית, או, לכל המאוחר - בתוך תקופת ההתיישנות, היינו עד
7 שנים לאחר מכן, קרי - עד חודש
12/05. בינתיים, נפטר ראש המועצה בתקופה הרלבנטית, מר סאלח עקר ז"ל [
נ/2, ס' 6; עדות התובע - ע' 9, ש'], ואפשרות המועצה להתגונן ולהסביר את החלטתו - נפגעה.
5. התכתבות בעניין זה, כפי שהוצגה בתצהירו המשלים של התובע [
ת/3], אינה מרפאה את השתהותו בפניה לערכאות. בהתחשב במועד הגשת התביעה הנוכחית, לעומת מועד ההחלטה על הפסקת התשלומים לתובע - לא נדון בהליך קבלת ההחלטה הראשונית, בדבר הפסקת התשלום של החזר הוצאות אחזקת הרכב לתובע,
בשנת 1998. לא היה כל מקום להעלות בתביעה טענות לעניין אי קיום "שימוע", בנושא זה,
כתשע שנים לאחר מעשה. נוכח הזמן הרב שחלף מנוע התובע מלהעלות טענות כלפי כשרות ההחלטה.
6. נותר לנו, אפוא, רק לבדוק האם התובע הצביע על מקור נורמטיבי, המחייב להעניק לו תשלום כזה, בתקופה בה לא התיישנה זכות התביעה.
עובדות
7. ואלה העובדות הרלבנטיות להכרעתנו:
א. התובע החל לעבוד כמנהל הספריה במועצה בחודש
9/94;
ב. בתחילת עבודתו במועצה היה התובע בעל רכב פרטי והמועצה נשאה בעלויות אגרת הרישוי של הרכב וביטוחו, ושילמה לתובע הוצאות אחזקה חודשיות "קבועות";
ג. בחודש
12/98 חדלה המועצה מלשלם לתובע את ההוצאות החודשיות הקבועות, עבור אחזקת הרכב, והחל משנת
1999 ואילך לא נשאה עוד בתשלומי "אחזקת רכב", לרבות אגרת הרישוי או תשלומי הביטוח שלו, לפי החלטת ראש המועצה המנוח;
ד. לפני שנת
1998 התובע לא נדרש להגיש דוחות על נסיעותיו, ואכן, לא הגיש כאלה;
ה. בינתיים, בחודש
9/09 נסגרה הספריה והתובע פוטר - נושא זה עומד לבירור בהליך אחר [3539-09-09 (אז' חי'), בפני מותב שונה].
דיון והכרעה
8. כאמור, בשל שיהוי ארוך בו נקט התובע - אין עוד להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת ראש המועצה המנוח להפסיק את תשלום החזר הוצאות אחזקת הרכב לתובע, גם אם אין חולק, כי שולם לו במשך
כארבע שנים.
9. טענתו של התובע, כאילו הסכם קיבוצי מיום
3.9.99 מחייב להמשיך לשלם לו תשלומים בגין החזר הוצאות החזקת רכב, כפי ששולמו לו ביום הקובע -
31.8.11 [
ת/3, ס' 11; ס' 18 לסיכומים], אף היא דינה להידחות. שכן, טענה מסוג זה ניתן היה להעלות כנגד ההחלטה, בסמוך לקבלתה, על מנת להעמידה במבחן הביקורת "בזמן אמת". משבחר התובע להמתין שנים רבות, עד שהביא את עניינו לבית-הדין - עומדת למועצה חזקת התקינות המנהלית וההחלטה היא "מעשה עשוי". חלוף הזמן שינה את מצבה של המועצה לרעה ומונע אפשרות של בדיקה עניינית אודות מניעים לקבלתה ומהלכים שננקטו, עובר לכך; לכן - לא נתערב בה.
10. את יהבו שם התובע, בתצהיריו ובסיכומיו, גם על הטענה, כי התשלום שבוטל - החל בחודש
12/98 - "הפך להיות חלק משכרו" [
ת/2, ס' 7;
ת/3 ס' 10; וכן ס' 16, 19 לסיכומים]. איננו מקבלים טענה זו, הן בשל התקופה הקצרה, יחסית, בה שולם תשלום זה, והן בשל מהותו של התשלום האמור. מדובר בהחזר הוצאה אמיתית, לא פיקטיבית, שהרי - התובע עצמו הצהיר שהיה לו רכב והוא שילם אגרות רישוי וביטוח בהתאם [
ת/2, ס' 11].
11. משכך, עלינו לבדוק האם הציג התובע מקור נורמטיבי בו נקבע, כי על הרשות להחזיר לו תשלומי "אחזקת רכב", בשיעור כלשהו. בנקודה זו התובע הפנה התובע, תחילה, לשני מסמכים, המזכירים זכאות של ספרנים לקבל "תשלום בעד אחזקת רכב" או "קצובת רכב", כפי שמקבלים בעלי תפקיד מקביל במועצה [
ת/2, נספחים
ו'-ז']. מסמכים אלה הינם מכתבים מאת גורמים בהסתדרות הפקידים ואינם אסמכתא מחייבת.