פתיח
1. לפנינו תביעתה של גב' לריסה שמידוב (להלן:
התובעת), נגד שילה - אגודה לפיתוח שירותים לזקן בחיפה (ע"ר), העוסקת בפיתוח והפעלה של שירותי רווחה ושירותים קהילתיים לקשישים בחיפה, שהיתה מעסיקתה בתקופה הרלבנטית לתביעה (להלן:
הנתבעת). העניין בו עלינו להכריע, הוא - האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים, או שצודקת הנתבעת בטענתה, כי רכיב הפיצויים נכלל בשכר שהשתכרה התובעת במהלך שנות עבודתה בנתבעת, ועל כן - היא אינה זכאית לכפל תשלום; עוד יש להכריע - האם נסיבות סיום יחסי העבודה מקימות לתובעת זכאות לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני.
2. להלן נפרט את העובדות הצריכות לעניין, כפי שהוכחו מתוך מכלול העדויות והמסמכים שלפנינו, ואת עיקר טענותיהם של הצדדים; לאחר מכן נפנה להכרעה במחלוקות שביניהם.
העובדות ותמצית טענות הצדדים
3. התובעת, ילידת
1940, עלתה לארץ בשנת
1990, כשהיתה בת
50 [תצהיר התובעת -
ת/1, ס' 2; כרטסת העבודה -
ת/5].
4. ביום
14.10.93 התובעת החלה לעבוד בנתבעת [תלושי המשכורת של התובעת, שהוגשו לתיק בית-הדין בהודעה מטעמה, ביום
16.11.08;
ת/1, ס' 14; תצהירה של עדנה רויכמן, ששימשה מנהלת שירות ההשגחה בנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן:
רויכמן) -
נ/1, ס' 2; תצהירה של דניאלה אלרון, סמנכ"ל הנתבעת -
נ/3, ס' 2].
5. התובעת טוענת, כי בפועל הועסקה בניקיון דירות הקשישים המטופלים, למרות שביקשה לעבוד כמטפלת [
ת/1, ס' 8], ומנגד, לטענת הנתבעת, התובעת עבדה בטיפול בקשישים ולא כפועלת ניקיון [
נ/1, ס' 2;
נ/3, ס' 2]. מתוך העדויות ששמענו, וכן מהפירוט המופיע בתלושי המשכורת של התובעת, עולה, כי עבודת התובעת הייתה כרוכה בעזרה וסיוע לקשישים המטופלים, אשר לחלקם הגדול - מטופלים שהיו עצמאיים יותר בתפקודם - נדרש טיפול סביבתי, שמשמעו טיפול במשק הבית, ולחלקם האחר נדרש גם טיפול אישי [עדות התובעת בעמ' 8, ש' 15; עדות רויכמן בעמ' 17, ש' 32-27]. בכל מקרה, אין ספק, כי עבודת הניקיון הכרוכה בטיפול הסביבתי, איננה מתן שירותי ניקיון במובן הרגיל של מינוח זה, כי אם, עזרה לקשישים המוגבלים בתפקודם.
6. התובעת סיימה לעבוד בנתבעת בסוף חודש
4/06 - בגיל
66, ובסך הכל נמשכה תקופת עבודתה למעלה מ-
12.5 שנים [
ת/1, ס' 14;
נ/1, ס' 2;
נ/3, ס' 2].
7. ביום
11.4.06 התובעת מסרה לנתבעת הודעה בעל-פה, בשיחת טלפון עם מזכירת הנתבעת בשם קירה (להלן:
קירה), על רצונה לסיים עבודתה בנתבעת לאחר הגעתה לגיל פרישה [
ת/1, ס' 15; עדות התובעת בעמ' 4, ש' 3-1];
ביום
24.4.06, מסרה התובעת הודעה ראשונה בכתב, אותה כתבה במשרדי הנתבעת [עמ' 7, ש' 32-30; עמ' 6, ש' 1]. הודעה זו לא הוצגה לנו. לטענת הנתבעת, התובעת שאלה מה גובה הפיצויים המגיעים לה, ורויכמן השיבה שעליה להודיע על הפסקת עבודתה בכתב, והוסבר לתובעת בפירוט רב שהיא אינה זכאית לפיצויי פיטורים נוספים, כיוון שהפיצויים נכללו בשכרה [
נ/1, ס' 5];
ביום
26.4.06, מסרה התובעת הודעה שניה בכתב, באמצעות הדואר [
ת/1, נספח
ב';
נ/1, נספח
2/א]. בהודעה זו, שנכתבה ברוסית וצורפה לתצהיר התובעת ללא תרגום - ועל כן, נדרש תרגומה במהלך דיון ההוכחות תוך בזבוז זמן ניכר - ביקשה התובעת להתפטר ב-
1.5.06 כיוון שהגיעה לגמלאות בשנת
2000 וב-
5.4.06 מלאו לה
66 שנים, וכן ביקשה שתיערך התחשבנות בגין תקופת עבודתה ותשלום פיצויי פיטורים [עמ' 4, ש' 30-20].
8. לטענת התובעת, ביום
1.5.06 הגיעה למשרד הנתבעת, כדי לראות את ההסכם, בו נקבע - כנטען על ידי הנתבעת - שהפיצויים כלולים בשכרה, אך, הופנתה על ידי קירה לרופא תעסוקתי לקבלת אישור על אי כושר לעבודה [
ת/1, ס' 21; עדות התובעת בעמ' 6, ש' 17-16; עמ' 8, ש' 12-9, 19-18, 29-23; הטופס והפתקית הורודה שקיבלה התובעת מקירה -
ת/4]. לטענתה, היא לא הבינה את פשר העניין, אך, פעלה בהתאם להנחיה וקיבלה אישור רופא תעסוקתי, ביום
23.5.06 [
ת/1, ס' 23-22; נספח
ד', שם (להלן:
האישור הרפואי)].
9. לפי האישור הרפואי - מצב בריאותה של התובעת לאו איפשר לה להמשיך לעבוד "בעבודתה הנוכחית בתור פועלת ניקיון" ונכתב בו שהיא זקוקה להמשך מעקב וטיפול רפואי. התובעת טוענת, כי העבירה את האישור הרפואי לנתבעת ולאחר מכן, ביום
29.5.06, קיבלה בדואר פתקית נוספת, בצירוף טופס הפניה לרופא לקביעת כושר, לפיה עליה למלא את הטופס בדחיפות על מנת לקדם את הטיפול בעניינה [הפתקית הכחולה -
ת/3]. היא התקשרה למשרד הנתבעת, לברר זאת, וקירה הורתה לה לקרוע את הטופס שקיבלה ביום זה ולזרוק אותו [עמ' 6, ש' 23-21; עמ' 7, ש' 8-2; עמ' 8, ש' 24-23].
10. לעומת זאת, נטען על ידי הנתבעת, בכתב-ההגנה, כי לאחר תשובת הנתבעת, שהתובעת רשאית לפרוש מעבודתה בשל גילה, אך, אינה זכאית לפיצויים, התובעת החליטה להביא אישור רפואי, לפיו אינה יכולה להמשיך לעבוד, וככל הזכור לנתבעת, האישור הוצא ביוזמתה של התובעת [כתב ההגנה, ס' 11]. אולם, לאחר מכן, בתצהירה של רויכמן, נטען רק שרויכמן עצמה לא ביקשה מהתובעת להביא אישור, כלשהו, והיא אינה מבינה את הפתק ברוסית, שצירפה התובעת לתצהירה - שלטענתה מפנה אותה לרופא - פתק שאינו מוכר לרויכמן. כמו כן נטען, כי בתקופה שרויכמן ניהלה את מחלקת ההשגחה בנתבעת, הנתבעת נהגה לבקש אישור רפואי ממטפלים, שאינם יכולים להמשיך לעבוד בגלל מצב רפואי, אבל, במקרה של התובעת לא היה בכך צורך, שכן, הפסקת העבודה נבעה מהגיעה לגיל פרישה [
נ/1, ס' 9-7].
11. הנתבעת בחרה שלא להביא לעדות את קירה, ולדעתנו, התובעת כן הופנתה על ידה להוצאת אישור רפואי, אבל, אנו סבורים, כי הדבר נעשה בשל טעות או בלבול, ולא מתוך רצון להקשות על התובעת לחינם. כמו כן, לדעתנו, אין בכך כדי להוות הודאה כלשהי מצד הנתבעת בזכאות התובעת לפיצויי פיטורים, או חזרה מהטענה, כי הוסכם בין הצדדים על הכללת הפיצויים בשכר אותו קיבלה התובעת במהלך שנות עבודתה בנתבעת.
12. ביום
29.5.06 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת, בחתימת רויכמן, בו הוסבר שבמשכורת חודש
5/06 ישולמו יתרת החופש וההבראה וכן, כי שכרה כלל את פיצויי הפיטורים ולכן היא אינה זכאית לכפל תשלום [
ת/1, נספח
ה';
נ/1, נספח
2/ג]. למכתב זה צורף הסכם בין הצדדים, מיום
1.11.93, לפיו - שכר התובעת הוא
10.4 ש"ח לשעה, צמוד לתוספת היוקר, וכולל פיצויי פיטורים [
נ/2 (להלן:
הסכם הפיצויים); וראו גם מסמך נוסף, באותו עניין:
ת/1, נספח
ז';
נ/1, נספח
1/ב]. הסכם הפיצויים קיבל את אישור שר העבודה והרווחה, ביום
29.1.95, כעולה מהחותמת המוטבעת עליו [תכתובת עם משרד התמ"ת:
נ/3, נספחים
א' ו-
ב';
ת/1, ס' 40].
13. אין חולק, כי מתחילת הדרך ועד חודש
4/94 קיבלה התובעת שכר לשעה
הנמוך מעט מהשכר המוסכם, בסך
10.4 ש"ח לשעה, אשר היווה את הבסיס עליו ניתן האישור, כאמור לעיל.
14. ביום
1.6.06 שלחה התובעת מכתב נוסף, בו ביקשה שוב תשלום פיצויי פיטורים [
ת/1, נספח
ב';
נ/1, נספח
2/ד;
ת/2; עמ' 5, ש' 11-1], וביום
7.6.06, לאחר שקיבלה העתק של הסכם הפיצויים, הגיעה התובעת למשרד הנתבעת ודרשה מרויכמן לראות את ההסכם המקורי. לטענת התובעת, רויכמן הראתה לה את ההסכם המקורי, אולם, כעבור רגע לקחה אותו בחזרה וסירבה לאפשר לה לראותו עוד. התובעת טוענת, כי היא הצליחה לזהות את החתימה המיוחסת לה, והיה נדמה לה שחתימה זו דומה לחתימתה מיום
3.4.06, על החוברת בה מאשרים עובדי הנתבעת קבלת מתנות (להלן:
יומן המתנות), או לחתימתה על מסמכים אחרים, כמו טופס הצהרה על היעדר קרבה משפחתית. לטענתה, היא דרשה לראות את יומן המתנות, ממנו סברה שהועתקה חתימתה, ובתגובה הותקפה בצרחות וקללות, ואוימה - כך תורגם לה על ידי מזכירת הנתבעת קירה - שאם תגיש תלונה למשטרה תשלם קנס בגין מרמה. לפיכך, עזבה את משרדי הנתבעת מבוהלת, מפוחדת ומושפלת [
ת/1, ס' 36-31].
15. לגרסת הנתבעת, רויכמן הציגה לתובעת את ההסכם המקורי, וסירבה לתת לה אותו, ובמקום זאת מסרה לתובעת העתק שלו. לטענתה, רויכמן לא צעקה על התובעת, לא קיללה אותה, ולא איימה עליה, והשיחה התנהלה בתרגום מעברית לרוסית, ולהיפך, באמצעות קירה, כיוון שלמרות שהתובעת כבר דיברה עברית בסוף עבודתה, כאשר רצתה לעזוב היא החלה לדבר רוסית וביקשה שהדברים יתורגמו לה לרוסית [
נ/1, ס' 12-11].