1. לתובעת, שפרשה מעבודתה אצל הנתבעת 2, בסוף שנת 2005, ניתנה קיצבת פרישה, אשר כללה תוספת בשיעור 6% בגין ביטול משרה.
תוספת זו אושרה לה בשנת 2005, עובר לפרישתה.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1.8.07, נשלחה לתובעת הודעה, כי משרד הפנים החליט, כי אין היא זכאית לתוספת 6% בגין ביטול משרה ועל כן, הופחתה גימלתה.
בגין החלטה זו של מדינת ישראל/ משרד הפנים ויישומה על ידי המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (להלן -
"המועצה"), הוגשה תביעת התובעת בתיק שלפנינו.
תחילה הוגשה תביעת התובעת כעתירה מנהלית לבית משפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אולם משהובהר, כי הסמכות לדון בתביעות שהינן ערעורים על החלטה בנוגע לאחוזי קצבה נתונה לבית הדין לעבודה, בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל-1970, הועבר הדיון לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
2. בכתב התביעה המתוקן, טוענת התובעת, כי יש לבטל את החלטת ראש מינהל השירות - מר שפיצר, באשר לתיקון קצבת הפרישה לה היא זכאית, ולהורות כי גובה קצבת הפרישה שתמשיך להיות משולמת לה, תהא בהתבסס על ההחלטה משנת 2005, אשר על בסיסה פרשה התובעת לגימלאות.
התובעת טוענת, כי ההטבה ניתנה לה בדין ובסמכות, ומכל מקום, המדובר בהבטחה שלטונית, שהתובעת הסתמכה עליה, וביטולה מהווה פגיעה בזכות הקניין, נעשתה משיקולים זרים ובחוסר הגינות וקיימת מניעות לנתבעות לחזור מהחלטה זו.
התובעת, אף טענה, כי לא נערך לה שימוע כלשהו, בטרם נתקבלה ההחלטה על הפחתת גובה קיצבתה.
לחילופין, תבעה התובעת בכתב התביעה המתוקן פיצוי כספי בגין הפרת ההבטחה והטעייתה; את סכום הפיצוי הכספי העמידה התובעת על סך של 80,000 ש"ח.
ודוק, התובעת לא טענה בכתב התביעה המתוקן, כי בפועל אכן בוטלה משרה עובר לפרישתה ועל כן, לא נפלה טעות בזכאותה לתוספת לקיצבה בגין ביטול משרה.
טענה זו הועלתה ע"י התובעת רק בסיכומיה.
3. הנתבעים 1 ו-2, טענו בכתב הגנתם המתוקן, כי המועצה פועלת בהתאם להנחיות משרד הפנים, וכי ככל שניתן אישור לתוספת לקיצבה של התובעת, האישור ניתן מתוך טעות ומתוך חריגה מהוראות החוק, וככזה המדובר באישור בטל.
המועצה הוסיפה וטענה, כי התובעת היתה פורשת בכל מקרה, גם אם היתה מקבלת קיצבה בסכום נמוך יותר, בלא אותה תוספת של 6%.
הנתבעת 3 - מדינת ישראל/משרד הפנים, טענה בכתב הגנתה, כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה, וכאשר המדובר בהפרש קטן בשיעור קצבת הפרישה, לא יכולה התובעת לטעון טענת הסתמכות.
עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי התובעת לא תכננה להתקיים מקצבת הפרישה, וכי קיבלה קיצבה זו בגיל צעיר, דבר שאיפשר לה להשתלב בשוק העבודה, לאחר פרישתה.
המדינה הדגישה, כי המדובר בהפרש של כ-200 ש"ח לחודש, בין קבלת אותם 6% - שניתנו לתובעת בגין ביטול משרה, לבין אי נתינתם.
לטענת המדינה, האישור הראשון שניתן לתוספת אותם 6% לקצבת התובעת, ניתן מאחר ולמדינה נמסרו נתונים, שאינם מדויקים, ע"י המועצה.
עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי האינטרס הציבורי, הינו לאפשר לה לתקן טעות שנעשתה בשל נתונים שגויים.
4. מטעם התובעת העידו לפנינו - התובעת עצמה וכן מר חגי בירן, אשר שימש כמנכ"ל המועצה בתקופה הרלבנטית לפרישתה של התובעת (להלן -
"בירן").