פסק-דין בתיק עב"ל 9115-07-11

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מהא סמיר-עמאר, ונציגי הציבור מר גיורא רדר ומר ישראל סולומון; ב"ל 1800-08), בו נקבע כי "בנסיבות העניין הוכח על ידי התובע בסבירות גבוהה כי הוא נפגע מירי של אדם שביקש לשדוד ביום 23.7.05 בפתח המספרה שלו, וככזו, פגיעתו הינה בגדר פגיעה בעבודה כמשמעה בחוק".

2.         לאחר  עיון בכלל חומר התיק, ובחינת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי קביעתו העובדתית של בית הדין בדבר הסבירות הגבוהה שהמשיב נפגע במהלך שוד, ראויה להיבטל.

3.         המשיב הינו בעל מספרה עצמאי, וככזה עליו חובת ההוכחה כי פגיעתו הייתה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. סעיף 83 רישא או סיפא אינו רלוונטי כלל לעניינינו, בניגוד לנפסק על ידי בית הדין קמא.

4.         בבוא בית הדין קמא להעריך את מהימנות הראיות שהיו בפניו, היה עליו להעדיף את ההודעות למשטרה על פני הגרסאות האחרות, לאחר שהמשיב היה מודע לתוצאות גרסה זו או אחרת באשר להכרה בפגיעתו מירי כפגיעה בעבודה.

5.         נוכח האמור לעיל, השאלה המשפטית העומדת בפנינו בנסיבות המקרה דנן, נגזרת מהשאלה העובדתית - האם הוכח על ידי המשיב כי הירי בו ביום הנטען היה בעטיו של שוד אם לאו.

6.         על פי ההודעות במשטרה, ברור כי הירי לא היה במסגרת שוד.

            מעיון בהודעת המשיב על פני שני עמודים, ברי כי הוא היה מודע לתשובותיו לשאלות שנשאל. הוא מתאר בפרוטרוט את קורותיו בסמוך לירי שבוצע. הוא מתאר בפרוטרוט את סוג האוטו ממנו יצא היורה. לגבי מקרה הירי עצמו, מתאר אותו המשיב כך: "ראיתי אוטו, רחוק ממני עשרה מטר, בצבע זהב כסוף, מסוג מזדה, נדמה לי 232 או 323, רכב שנראה חדש ממודל 2000 ומעלה. אני מסתכל על הרכב הזה. ירד ממנו אדם גבוה עם מסכה על הפנים והוא בא אליי בהליכה מהירה עם אקדח ביד, יד ימין.  אני לרגע חשבתי שזה חבר שבא לעשות עליי דאווין, ככה צחוק. אז אני אמרתי לו ככה בצחוק "מה אתה עושה, מה אתה עושה"? פתאום שמעתי יריות. ירייה ראשונה פגעה לי ברגל שמאל. נפלתי על האדמה, התחלתי לצעוק ולהגיד ליורה "לא! לא!" ושוב ירה לי כדור נוסף. אחר כך ברח לאוטו, המזדה. אחר כך אנשים באו מהר ..."

לשאלה "האם אתה יודע מדוע ירו עליך", תשובת המשיב הייתה "אין לי אויבים ואני לא יודע מה הסיבה". בהמשך אומר "הבחור שירה עליי התכוון ישירות. הוא ישר בא וירה, הוא לא דיבר כלום".

הודעתו זו של המשיב במשטרה מתאשרת על ידי הודעת חברו שעמד לא רחוק ממנו, לפיה "לא, הוא לא דיבר כלום, רק ירה וירה והוא היה ממש רוצה לירות רק על פהמי, הוא לא התייחס אליי בכלל".

7.         על פי ההודעות במשטרה שהנן הראיות המועדפות לעניינינו, אזי בניגוד לגרסת המשיב המאוחרת, לא היו דיבורים על שוד, לא בוצע שוד, לא הייתה דרישת שוד טרם היריות, ולא הייתה תלונה על שוד - אלא היה פשוט מעשה ירי שלאחריו הסתלק היורה.

            בנסיבות האמורות, יש לפסוק כי המשיב לא הוכיח שהירי בו בוצע בגין ניסיון שוד, ולפיכך הוא לא הוכיח כי הוא נפגע תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.

8.         לאור האמור, דין ערעור המוסד להתקבל. עם זאת, אין לסגור את הדלת בפני המשיב, וככל שתתגלנה ראיות חדשות בעטיין למשל תסבור המשטרה כי יש לפתוח את התיק, פתוחה גם הדרך למשיב תוך פרק זמן סביר לאחר מכן, לחדש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי.

9.         אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ג (29 אוקטובר 2012), בנוכחות הצדדים.