פסק-דין בתיק עב"ל 11243-05-10

השופט עמירם רבינוביץ

1.           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (הנשיא מיכאל שפיצר; בל' 1484-09) בו נדחתה תביעת המערער לתיקון חישוב בסיס השכר לתשלום גמלאות ודמי פגיעה להן זכאי המערער בגין תאונה בה נפגע ביום 13.12.2000 (להלן - התאונה), ואשר הוכרה כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995 (להלן- החוק).

2.           המשיב (להלן - המוסד) חישב את הגמלאות ואת דמי הפגיעה על בסיס שומת מס סופית לשנת המס 1999, בהתאם לתקנה 11 ל תקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). המערער לעומת זאת טוען כי יש לחשב את בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות על פי שומה סופית לשנת 2000, שהוגשה לפקיד השומה  ביום 9.7.2001.

התשתית העובדתית

3.           עיקרי העובדות הרלבנטיות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן אלה:

א.     המערער, נהג מונית עצמאי, נפגע בתאונת דרכים ביום 13.12.2000, אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד.

ב.     בעקבות התאונה נקבעה למערער דרגת נכות קבועה בשיעור של 27% רטרואקטיבית החל מתאריך 13.6.2001.

ג.       בסיס השכר לצורך חישוב הגמלאות להן זכאי המערער נקבע בהתאם לשומה סופית לשנת 1999 שהוגשה על ידי המערער ביום 9.7.2000 (על בסיס המקדמות ששילם ברבעון שקדם לתאונה).

ד.      בשנת 1999 עמדה הכנסתו של המערער על סך 35,410 ש"ח, דהיינו סכום של 8,714 ש"ח לרבעון. מעדותו של רואה החשבון, מר אסולין, עולה כי בשנת 2000 עמדה הכנסתו של המערער על סך 49,049 ש"ח (לאחר הוצאות), דהיינו סכום של 12,262 לרבעון.

ה.     בקשת המערער לעדכון בסיס השכר, בהתאם לשומה הסופית של שנת 2000 שהוגשה לאחר הפגיעה בעבודה, נדחתה על ידי המוסד בהתאם להוראת תקנה 11 לתקנות , מאחר והשומה הוגשה על ידו כשבעה חודשים לאחר מועד התאונה, מבלי שפנה קודם לכן להגדלת המקדמות ששולמו על ידו.

ההליך בבית הדין האזורי

4.           המערער טען בבית הדין  האזורי את הטענות הבאות:

א.     התאונה אירעה בחודש האחרון של שנת המס, בו שהה המערער בתקופת אי כושר לעבודה עד סוף השנה. עקב הריסת המונית כליל בתאונה, לא ניתן היה להפעילה, אף לא באמצעות נהג אחר. בנסיבות אלה לא יכול היה המערער  להוסיף על הכנסותיו באותה שנת מס.

ב.     מאחר והמערער לא יכול היה להגדיל את הכנסותיו באופן מלאכותי לאחר התאונה, אין ליישם את תקנה 11 לתקנות, כפי שפסיקתו של בית הדין הארצי מאפשרת בנסיבות מסוימות.

ג.       מטרת המחוקק בתקנה 11 הייתה למעשה לשמש בלם לנסיונות תיקון בדיעבד של ההכנסה, אך אלה לא יכולים להתרחש במקרה הנוכחי.

ד.      בנסיבות אלה יש לאפשר למערער לתקן את בסיס החישוב ולהורות למוסד לשלם לו את דמי הפגיעה לפי ההכנסות בפועל של שנת 2000, ולא על פי המקדמות. מדובר בגידול מינורי בהכנסות בין שנת 99 לשנת 2000, אשר לא נגרם לאחר מועד התאונה, ולכן המערער לא פנה לתקן את גובה המקדמות, ולא ידע כי היה עליו לפנות למוסד בשל כך.

5.           המוסד טען בבית הדין האזורי את הטענות הבאות :

א.     המערער ידע, בטרם קרות התאונה, כי הכנסותיו גבוהות מאלו שהיו לו בשנת 1999, אולם בחר מטעמיו שלא לעדכן את המוסד בשינוי בהכנסותיו.

ב.     שינוי מינורי בהכנסות לא מצדיק הימנעות מדיווח למוסד עליו. אם השינוי הוא מינורי, תמוה מדוע מתעקש המערער לשנות את בסיס חישוב הגמלה.