ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט א' כנעאן) מיום 10.1.2008
השופט אברהם אברהם
1. המשיבה 1 (להלן 'אשל') שימשה כמבקרת פנים של המועצה האזורית גלבוע. המערערת 1 (להלן - 'חייט') הינה עובדת של המועצה. בכתב תביעה שהגישו המערערים נגד אשל הם טענו, כי האחרונה נתבקשה להניח על שולחן המועצה דו"ח ביקורת על ניגוד עניינים של נבחרי הציבור במועצה, אלא שאף שלא נתבקשה לכלול בדו"ח ביקורת על ניגוד עניינים של עובדי המועצה (להבדיל מנבחריה), היא כללה בדו"ח פרק, המייחס לחייט - כאמור עובדת במועצה אך לא מנבחריה - פעילות תוך ניגוד עניינים ושחיתות. המערערים טוענים, כי אשל עשתה שימוש לרעה בסמכותה ובתפקידה, על מנת לנגח את חייט, להכפישה ולפגוע בה ובמשפחתה. מכאן באה תביעתם, אותה הם מבססים על עוולת הרשלנות, כמו גם על עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ('חוק איסור לשון הרע'או 'החוק').
2. אשל ביקשה מבית המשפט קמא לסלק את התביעה נגדה על הסף. בית המשפט קמא דחה טענות אחדות, עליהן סמכה אשל את בקשתה, אך קיבל טענה אחת שלה, וכך דחה את התביעה נגדה על הסף, ככל שזו נסמכת על עילה לפי חוק איסור לשון הרע. מכאן הערעור.
3. ובכן, כאמור, בית המשפט קמא קיבל טענה אחת מבין טענות אחדות שנטענו בפניו, והיא זו שלפיה הפרסום המדובר הוא פרסום מותר, בגדרו של סעיף 13(9) לחוק, וזו לשונו:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
4. את מקור החובה מצא השופט קמא בסעיף 170ג לפקודת העיריות [נוסח חדש], שהוראותיה (בעניין זה) חלות על מועצה אזורית. הוראת חוק זו קובעת את סמכויותיו של מבקר הפנים. בידו לבדוק, בין היתר, פעולות של עובדי העיריה וטוהר המידות בפעולתם. הוא רשאי ליזום פעולת ביקורת משל עצמו, או לעשות כן לפי בקשה של ראש הרשות או ועדת הביקורת. השופט קמא סבר, כי לכאורה מדובר בסמכות שברשות הנתונה בידי המבקר, כאשר ראש הרשות מבקש ממנו לבדוק נושא מסויים. עם זאת מצא השופט קמא לקבוע, כי התיבה שבסעיף 13(9) לחוק, "חייבלעשות על פי דין", משמעה "מוסמךלעשות על פי דין", ולכן - גם אם מדובר בסמכות שברשות, כל עוד היא נעשית במסגרת הסמכות - היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק.
5. על קביעה זו מלינים המערערים בערעורם. הם קובלים על הפירוש שנתן השופט קמא לתיבה "חייב" שבסעיף 13(9) לחוק. הם סוברים, כי אין להבין תיבה זו כ"מוסמך", כי אם - פשוטה כמשמעה - "חייב" על פי דין וגו'. ואם כך הוא, כי אז כיוון שאשל נתבקשה ליתן דו"ח על נבחרי הציבור ולא על עובדים, הרי שלא היתה חייבת ליתן דו"ח על עובדי המועצה שאינם נבחרים, ומכאן שאין היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק.
6. לא השתכנעתי מטיעוניהם של המערערים. אין אני צריך לשאלה, האם את התיבה "חייב" שבסעיף 13(9) לחוק יש להבין כ"מוסמך", הגם שעל פני הדברים נראה, כי פירוש שכזה הינו למעלה מן התכלית, אליה מכוון המחוקק. את טעמיי הנני מוצא בהגדרת תפקידו של מבקר פנים, דוגמת התפקיד בו שימשה אשל במועצה האזורית. אני סבור, כי החובה של מבקר פנים לבקר, ולפרסם את פרסומיו על קלקולים שהוא מגלה, נובעת מטיבו ומטבעו של התפקיד. מבקר, הבודק דבר מה, אם נתבקש על ידי ראש הרשות או אם עשה כן ביוזמתו, ותוך כך מגלה קלקולים אלה או אחרים, שאותם לא נתבקש לגלות, חובהעליו לפרסמם. זה הוא מקור החובה. אין כל צורך באמירה מפורשת בהוראת חוק, על מנת שנאמר על חובה זו, כי היא חובה שבדין. המבקר עושה, מכוחו של דין, תפקיד, שלפי טיבו וטבעו כולל חובה לפרסם קלקולים, אותם מוצא המבקר במהלך עבודתו. בכך יש כדי לעשות את החובה משום חובה שבדין לפרסם, כמשמעות הדבר בסעיף 13(9) לחוק.
7. פועל יוצא מדברים אלו, אם מצאה אשל, במסגרת הביקורת שערכה על נבחריהמועצה האזורית, כי נפל פגם בהתנהגותם של עובדיהמועצה, היא חייבת היתה לדווח על כך, משמע לפרסם את ממצאי הביקורת, ואם עשתה כן - היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק.
8. המערערים מלינים, כאמור, על קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה אפילו עומדים מאחורי הפרסום מניעים זרים, זדון וכיו"ב, הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק. ובכן לטרונייתם זו של המערערים אינני רואה יסוד. הלכה היא, כי פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומונע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי "הגנה מוחלטת". כה אמר כב' השופט א' מצא בדנ"א 6077/02
חוטר ישי נ' ארבל, תקדין, 2003:
"ההלכה שנפסקה בפסק-הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 191-193). כך, למשל, נקבע, כי סעיף 13(7) לחוק - שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי המשנה (5) ו-(6) במהלך ישיבה פומבית - מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (ראו: רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). בדומה נקבע, כי על-מנת שפרסום יחסה בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים - די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות (ע"א 348/85 בן-ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801-800). ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי-הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.
דברים אלה יפים לעניינו.
9. בסיכום טענותיהם מעלים המערערים טענות חדשות שלא בא זכרם בהודעת הערעור, כגון שבעת שנעשה הפרסום בו עסקינן, טרם הוחל סעיף 170א לפקודת העיריות על מועצות אזוריות. לטענות אלו אין להידרש, משלא עלו בהודעת הערעור. אין להידרש גם לטענה שמעלים המערערים בהודעת הערעור, לפיה הפרסום הודלף לעיתונות, טענה שהמערערים זנחו בפני בית המשפט קמא.
10. סיכומם של דברים, לו דעתי נשמעת, יש לדחות את הערעור.
אני מציע לחבריי לחייב המערערים בהוצאות המשיבה, יעל אשל, ושכ"ט ב"כ כדי סך 15,000 ש"ח (כולל).
__________________
אברהם אברהם, שופט
כב' השופט יצחק כהן, אב"ד - סגן נשיא:
מצטרף אני לחוות דעת כב' השופט אברהם ורואה אני להוסיף בקצרה, המונח "לשון הרע" הינו מונח עברי מקורי, אשר שורשיו הקדומים בנבכי מקורותינו.
בספר ויקרא פרק יט (פסוק טז) נאמר "לא תלך רכיל בעמך", מיד לאחר מכן בפסוק יז' נכתב הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך".