1. בהחלטה מיום ז טבת תשס"ד (1.1.04), נעתר, כבוד השופט יוסף שפירא, אשר כיהן באותה העת כרשם בית משפט זה, לבקשת המדינה בתיק בש"א 3795/02 וביטל פסק דין שניתן בין הצדדים ביום 3.5.1993 (להלן: "ההחלטה"). החלטה זו הינה נשוא ערעור זה.
2. תחילה הוגש הערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר ניתן על ידי כבוד השופט א' גרוניס, הוקדש, רובו ככולו, למעמד רשם המכהן גם כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי (זה היה מעמדו של כבוד השופט יוסף שפירא, באותה עת; מאז מונה כבוד השופט שפירא לכהן באופן מלא בבית משפט מחוזי). לאחר דיון וניתוח, מסקנת בית המשפט העליון היתה, כי בפועלו במסגרת הבש"א הנ"ל, תיפקד השופט שפירא כרשם ולא כשופט בפועל. לפיכך, נמחק הערעור שהוגש לבית המשפט העליון, אך ניתנה למערערת אפשרות, להגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי (רע"א 1067/04
רולן בע"מ נ'
מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 427; ניתן ביום כה תמוז תשס"ד (14.7.04)).
3. לאור החלטת בית המשפט העליון, הוגש ביום 21.7.04, ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה הערעור שבפניי. הודעת הערעור מפורטת מאוד, עוסקת בנושאים עובדתיים ומשפטיים כאחד ומשתרעת על 24 עמודים. תשובת המדינה אף היא ארוכה (14 עמודים). בנוסף לכך, הוגשה - לאחר סיום הדיון בעל פה - מטעם המערערת בקשה לצירוף אסמכתא נוספת, עליה אפשרתי למדינה להגיב.
4. על אף רוחבה של היריעה הנפרשת בכתבי הטענות, ראיתי לנכון להתרכז בפסק דין זה, בדברים העיקריים בלבד. כמו כן, סבור אני, כעיקרון, כי אין מקום בערעור על החלטה שאופייה דיוני, לקבוע ממצאים עובדתיים או לכלול בפסק הדין עובדות נחרצות, כאשר התיק לגופו עדיין לא נידון.
5. הנתונים הבסיסיים ששימשו מצע לדיון בפני הרשם, כמעט ואינם שנויים במחלוקת.
המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1992 כתב תביעה בסדר דין מקוצר, ובו תבעה מאת המדינה סך של 1,170,646 ש"ח (ת.א. 678/92). המדינה לא הגישה בקשת רשות להתגונן, ובין הצדדים היו חילופי מכתבים ומשא ומתן. כמו כן, שולמו למערערת כספים, בחודשים דצמבר 1992 וינואר 1993, שסכומם הכולל הוא 880,037 ש"ח.
המערערת פנתה לבית המשפט המחוזי ביום 14.3.93 בבקשה למתן פסק דין. המערערת ציינה בבקשתה את הסכומים ששולמו ואת ההתכתבות בין הצדדים . כמו כן ציינה המערערת, כי היא נענית על ידי ב"כ המדינה ב"לך ושוב" ובהבטחות כי בקרוב תשולם יתרת הכספים, ולכן היא עותרת למתן פסק דין.
הרשמת דאז, כבוד השופטת דליה קובל, החליטה כי מהבקשה מנספחיה עולה, שהמדינה קיבלה את כתב התביעה, ועל כן המערערת זכאית לפסק דין. הרשמת חתמה ביום 3.5.1993 על פסק דין שהוגש לה על ידי המערערת. על פי פסק דין זה חויבה המדינה בתשלום ההפרש שבין סכום התביעה המקורית (לאחר שיערוך) לבין הסכומים ששילמה למערערת, דהיינו: 375,553 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 14,633 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
6. במסגרת המגעים שבין הצדדים, שילמה המדינה למערערת סכום נוסף של 166,743 ש"ח, וזאת ביום 30.5.1993 (דהיינו: 27 ימים
לאחר פסק הדין).
7. כעולה מההתכתבויות שבין הצדדים, ובמיוחד ממכתבו של מר פלקוביץ ממשרד השיכון למערערת מיום 26.4.95, המדינה סברה כי שילמה למערערת את כל הסכומים, במלואם, בהתאם להסכם פשרה ביניהם. כן נאמר באותו מכתב, כי אם יש טעויות חישוביות, כי אז ישמח משרד השיכון לבדוק ולתקן, ולשלם, אם אכן תימצא טעות.
8. משנת 1995 ועד לשנת 1999 לא היה קשר בין הצדדים. בשנת 1999, כאשר החליפה המערערת עורך דין, פנה עורך הדין החדש של המערערת אל המשיבה בבקשה ליישם את פסק הדין משנת 1993. דרישתו היתה קבלת תשלום פסק הדין, בניכוי הסכום ששולם ביום 30.5.93, בצירוף הצמדה וריבית.
9. מאז שנת 1999 התקיימו חילופי מכתבים בין הצדדים, כאשר בסיומם הוגשה בשנת 2002 לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה מטעם המדינה לביטולו של פסק הדין הנ"ל משנת 1993 , היא בש"א 3795/02 האמורה.
10. הרשם, בהחלטה מפורטת ומנומקת (17 עמודים), נענה לבקשת המדינה וביטל את פסק דינה של הרשמת קובל, תוך שהוא מחייב את המדינה בהוצאות בסך 10,000 ש"ח. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפנינו.
11. נימוקי הרשם, בתמצית, הם אלה :
ראשית, לא הוכח כי התביעה הומצאה למדינה, אם כי אין חולק שהמדינה ידעה על כך. לעניין זה יש להעדיף את כלל "ההמצאה" על פני כלל "הידיעה".
שנית, הבקשה למתן פסק דין לא הומצאה למדינה.
שלישית, כאשר מדובר בביטול פסק דין בהעדר הגנה, יש להתבונן בתמונה הכוללת. הרשם קבע כי נוצר מצג של המערערת כלפי המדינה, שגרם לה להבין שאין היא צריכה לפנות לבית המשפט, לפחות בבין השנים 1995 עד 1999, שכן העניין הוסדר בהסכמה. לחילופין, גם אם יש טעות בדין או בעובדה, מנקודת מבטה של המדינה, המשיבה, קובע הרשם כי מדובר בטעות בתום לב של המדינה. בעניין אחרון זה, אומר הרשם במפורש, כי השתכנע שהמדינה נהגה בתום לב, לעומת המערערת, אשר העלימה מסמך על אף שהיה בידה, כאשר למסמך זה חשיבות לעניין סיכויי המדינה בתיק העיקרי.
12. נימוקו האחרון של הרשם מתייחס לשאלה הבאה: בהנחה שפסק הדין יבוטל, האם יש סיכוי למדינה בטענות ההגנה אשר הציגה בתיק העיקרי. לעניין זה תשובת הרשם היא ברורה וחד משמעית: "
סיכויי המבקשת [המדינה]
בתיק העיקרי לא רק שקיימים לכאורה אלא הינם טובים בהחלט, ומכל מקום די בהם כדי לעבור את המשוכה לקבלת הבקשה" (פיסקה 25 סיפא, עמ' 15 להחלטת הרשם).
13. בהודעת הערעור תוקף ב"כ המערערת, עו"ד יאיר שילה, את החלטת הרשם, על כל מרכיביה. הוא מדגיש כי התוצאה אינה סבירה, שכן מדובר בביטול פסק דין שניתן בשנת 1993, דהיינו: 11 שנים לפני מועד ההחלטה על הביטול. הוא מדגיש כי הרשם נטל לעצמו חירות להאריך מועד מבלי שיתבקש, וכי טעה בפרשנות הדין, הן לעניין חובת הזמנת הנתבע לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה והן לעניין הפעלת שיקול הדעת בבקשות מסוג זה. בטיעוניו מפרט ב"כ המערערת את ההשלכות העשויות להיות מהשארת החלטת הרשם על כנה. הוא מנתח את ההזדמנויות הרבות שהיו למדינה להגיש בקשה לביטול פסק הדין, וטוען כי המדינה איחרה בכל המועדים אשר נקבעו בעבר, גם בשנות ה-90 וגם בתחילת שנות ה-2000, לאחר שכבר החלה ההתכתבות עם עורך הדין החדש של המערערת.
חלק ניכר מן הערעור מוקדש לשאלת סיכויי המדינה בתיק לגופו. עו"ד שילה מנתח את המסמכים שהיוו בסיס לכתב התביעה, לעומת טענות ההגנה של המדינה, וסבור כי אין למדינה סיכוי להגנתה בתיק העיקרי.
13. ב"כ המדינה, עו"ד דרור אהרוני, תומך בהחלטת הרשם. עיקר טענות המדינה כלולות במסמך התגובה שהוגש לבית המשפט העליון, במסגרת רע"א 1067/04 הנ"ל (על מסמך זה חתום סגן פרקליט המדינה עו"ד ישראל בלום), וב"כ המדינה ביקש כי מסמך זה ישמש עיקרי טיעון גם בתיק שבפניי.
טענות המדינה הן, כי יש לאמץ את החלטת הרשם, שכן קבלת הערעור משמעו הטלת חובה כספית על המדינה, שלא בצדק. לכל אורך התגובה יש תיאור מלא ופרטני של ההתכתבויות בין הצדדים והמשא והמתן שנערך ביניהם.