בפניי ערעור על החלטתו של כבוד ראש ההוצאה לפועל (הרשם דאוד מאזן, כתוארו דאז), מיום 31.7.07, אשר קיבל טענת "פרעתי" אשר טענה המשיבה, לפיה כל שעליה לשלם על פי פסק הדין, אשר הוגש לביצוע, הוא 70% מהסכומים אשר נקבעו בפסק הדין, וזאת - כנגד המצאת חשבונית מס כדין, על כל הסכום. מאחר הסכום הנ"ל הופקד בקופת ביהמ"ש, התקבלה טענת "פרעתי", אשר טענה המשיבה.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על השאלה, האם המערערת עמדה בחובתה להמציא חשבונית מס, אשר דווחה לשלטונות המס.
תחילת הפרשה, בפסק דין, אשר ניתן ע"י בימ"ש השלום (כבוד השופט וגנר, כתוארו דאז), בת.א. 69682/96, בו חוייבה המשיבה לשלם למערערת סכום כולל של 433,521 ש"ח (קרן - בשני סכומים), ונקבע כי הסכום ישולם כנגד המצאת חשבונית מס כחוק.
בערעור אשר הוגש על פסק הדין (אשר הוכרע על דרך הפשרה - ע"א 2092/04; 2100/04), נקבע כי המשיבה תשלם 70% מסכום פסק הדין, בתוך 9 חודשים, שאם לא כן יעמוד מלוא החוב הפסוק על כנו. כמו כן בוטל החיוב בהמצאת חשבונית מס חדשה, ובמקומו תמציא המערערת "
העתק חשבוניות עם חותמת מתאים
למקור", ונקבע, כי רק אם לא יומצאו העתקי חשבוניות, כאמור, יהא על המערערת להמציא חשבונית חדשה (להלן: "
פסק הדין שבערעור").
המערערת המציאה חשבוניות, אשר הוטבעו בחותמת "מתאים למקור", אולם אז העלתה המשיבה, בפני כבוד ראש ההוצאה לפועל טענה חדשה והיא, כי אין די באישור "מתאים למקור", אלא על המערערת חובה להוכיח, כי החשבוניות דווחו לשלטונות המס.
כבוד ראש ההוצל"פ שמע ראיות בטענת "פרעתי", ולאחר שנשמעו ראיות המשיבה, ויתרה המערערת על הבאת ראיות מטעמה.
לאור טענות המשיבה, מצא כבוד ראש ההוצל"פ מקום לפנות אל ביהמ"ש המחוזי, אשר דן בערעור, בבקשה להבהיר את פסק דינו, בזו הלשון: "
מה כוונת בית המשפט להעתק חשבוניות עם חותמת מתאים למקור, האם בית המשפט התייחס להעתק חשבוניות עם חותמת מתאים למקור שהוגשו/דווחו לשלטונות המס או חשבוניות עם חותמת מתאים למקור שלא הוגשו לשלטונות המס".
בהבהרה, אשר ניתנה ביום 20.2.07, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי על המערערת להוכיח כי נעשה בחשבוניות שימוש לצרכי מס, ולצורך כך לא סגי בחותמת "מתאים למקור" וכי: "
על מנת להוכיח כי החשבוניות דווחו לצרכי מס, על המערערת להמציא ראיה על כך (כגון חותמת המנהל כאמור בסעיף 108(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976)." (להלן: "
החלטת ההבהרה").
לאחר קבלת החלטת ההבהרה, הגישה המערערת, ביום 18.4.07, אל כבוד ראש ההוצאה לפועל, בקשה להבאת ראיות מטעמה, וכבוד ראש ההוצל"פ, בהחלטתו מיום 25.4.07, דחה את הבקשה, בנימוק לפיו יהא בהיענות לה, כדי ליצור "
יתרון ברור לטובת החייבת כדי להתאים את גרסתה להחלטת ביהמ"ש המחוזי לענין ההבהרה", והחלטתו, מושא הערעור דנן, ניתנה ללא שהותר למערערת להביא ראיות מטעמה.
סבורתני כי בכך שגה כבוד ראש ההוצל"פ וכי בנסיבות שנוצרו היה מקום להיעתר לבקשת המערערת ולהתיר לה להביא ראיות מטעמה;
הדרך בה מכלכל בעל דין את צעדיו במסגרת ההליך המשפטי, מחייבת אותו, ואין הוא רשאי לעשות, דרך כלל, "מקצה שיפורים", לאחר שניתן לו יומו בפני הערכאה הדיונית.
פועל יוצא מכך הוא, שאין להתיר הבאת ראיות נוספות, על דרך השגרה ומתן היתר כזה ייעשה רק במקרים חריגים - ע"א (תל-אביב-יפו) 1117/02 -
דן מדר נ'
אם טי אם - חברה לבנין ופיתוח בע"מ תק-מח 2005(4), 2652. משקל מכריע ניתן לשאלה אם היתה למבקש אפשרות להביא את הראיה בשלב הדיוני הקודם - ע"א 488/83
צנעני נ' מ'
אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147; ע"א 3766/91
פנחס זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט פ"ד מז (3) 580, 588, ועל המבקש אף לשכנע את ביהמ"ש בדבר תום לבו.
עוד יש לומר, כי בדרך כלל לא יתיר בימ"ש הבאת ראיות נוספות, כאשר ראיות אלה היו בידי בעל הדין עוד בהליך הקודם והוא בחר שלא להביאן - ע"א 139/88 -
קלרה הלר (מרקוס) נ' בטי לייבנד . פ"ד מג(2), 108, עמ' 112-113; ע"א 538/82
נצראל נ' ש' רג'ואן, פ"ד לז(2) 722, בעמ' 730.
עם זאת, הגשת ראיות נוספות, גם בשלב של ערעור, תותר, במקרים מיוחדים, גם כאשר מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד - א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית (2005) עמ' 616 - 617 וההפניות שם.
בענין זה יש ליתן משקל של ממש לשאלת חשיבות הראיות וחיוניותן לבעל הדין המבקש - ע"א 1912/93
שחם נ' מנס, נב(1) 119, 133; ע"א 105/05
שמעון דהאן נ' מישל קסון. ככל שהראייה חיונית יותר להכרעה במחלוקת, אשר הובאה בפני הערכאה הדיונית, כך יטה ביהמ"ש להתיר הגשתה, למרות מחדליו של בעל הדין.
אם אלה השיקולים לגבי הבאת ראיות בערעור, מקל וחומר, שעל הערכאה הדיונית לשקול שיקולים אלה, כאשר מוגשת בפניה בקשה להבאת ראיות באיחור.
ומן הכלל אל הפרט, אל הערעור אשר בפניי-
כאמור - המערערת ויתרה על הבאת ראיות מטעמה, אולם היה זה
עובר להחלטת ההבהרה.
הדיון בטענת "פרעתי" התנהל על בסיס פסק הדין שבערעור ועל פיו, לכאורה, כל שנדרשה המערערת להמציא, היה חשבונית חתומה בחותמת "מתאים למקור".