פסק-דין בתיק עא 4473/07

בפנינו ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחדרה (השופטת הדסה אסיף) מיום 22.3.07 בת.א. 1873/04 בו נדחתה תביעת המערערת לחייב את המשיב לתשלום דמי שימוש ראויים בגין חנות אותה החזיק שלא כדין, והשייך למערערת.

בין הצדדים התקיימו מספר הליכים.

הראשון - תביעת המערערת לסילוק ידו של המשיב מהחנות בתיק אז' 3618/01. בפסה"ד נתקבלה התביעה. במחלוקת שהתגלתה שם בין הצדדים נקבע כי לא עלה בידי המשיב להראות שרכש בחנות זכויות של דייר מוגן או כי יש לו זכויות כאלה, וכי זכויותיו פקעו ביום 28/2/96, מועד בו הסתיימו זכויות אלמליח ממנה רכש המשיב את זכויותיו, לטענתו.

בערעור על פסה"ד האמור, ע"א 1505/03, נחלקו שופטי ההרכב בדעותיהם. בעוד השופט י.עמית בדעת מיעוט סבר כי המשיב רכש זכויות של דיירות מוגנת בחנות, הגיעו שופטי הרוב (ברלינר ואלרון) למסקנה כי אינו דייר מוגן בחנות, שכן הוא שילם דמי הסכמה ולא דמי מפתח. צו הפינוי הושאר על כנו אלא נדחה עד למועד שהמשיב יקבל דמי פינוי ראויים בשיעור שהיה מגיע לדייר מוגן, וזאת תמורת פינוי החנות והחזרתה למערערת. בנושא דמי הפינוי הצטרף השופט עמית לשופט ברלינר, בעוד שהשופט אלרון נשאר בדעתו שהמשיב לא רכש כל זכות בנכס וזכותו כזכויותיה של מי שהעבירה לו את הזכויות.

המערערת מילאה את הוראות פסה"ד של הערעור. דמי הפינוי הראויים הועמדו על סך 10,000$. המערערת שילמה למשיב סכום זה בניכוי דמי השימוש בשיעור המופחת שחל על המשיב במהלך תקופת ההסכם. מדובר בסכום של 173 ש"ח לחודש ומסכום דמי הפינוי קיזזה המערערת את מלוא החוב בגין התקופה שמיום 10/6/01 עד יום 1/7/04, מועד שבו המשיב פינה את הנכס והחזיר את החזקה בו למערערת.

נשוא הדיון שבפנינו הוא פסק-דין שניתן בתביעה שהגישה המערערת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין החנות. בפסק-הדין נדחתה התביעה כי לדעת בימ"ש קמא יש להבחין בין שתי תקופות, התקופה הראשונה עד 10/6/01 שאז שילם המשיב דמי שכירות על פי השיעור שהיה נקוב בהסכם אלמליח והמערערת, על פי התנהגותה, קיבלה ממנו את הסכומים האמורים ללא מחאה וללא כל טענה. יאמר מיד שעמדה זו מקובלת עלינו ולא נתערב בחלק הזה של פסה"ד.

באשר לתקופה מ-10/6/01 ועד למועד 1/7/04, השופטת אסיף קיבלה את פרשנות המשיב כי קביעת ביהמ"ש המחוזי בערעור משנה את זכויותיו בנכס ואין לראותו עוד כמי שהחזיק את הנכס שלא כדין, ולכן אין הוא חייב לשלם סכומים העולים על אלו שנקבעו בהסכם השכירות המקורי עם אלמליח. התוצאה היא שלמרות שלפי חוות דעת המומחה מטעם המערערת עומדים דמי השימוש הראויים על סך של כ-250$ לחודש, אין על המשיב להשלים את ההפרש ולכן התביעה נדחתה והמערערת חוייבה לשלם למשיב סכום נכבד של הוצאות בסך 20,000 ש"ח.

לאחר ששמענו טענות הצדדים, אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור בחלקו וכפי שרשמנו לגבי התקופה מ-10/6/01 עד 1/7/04.

קביעות דעת הרוב של בית המשפט המחוזי בחיפה  הינן כי המשיב זכאי לדמי פינוי ראויים כנגד פינוי החנות והחזרת החזקה בה, אין בה כדי לערער את הקביעה כי המשיב אינו דייר מוגן בחנות.

העובדה כי התנהלות המערערת חייבה פיצוי מסויים שיוטל עליה לזכות המשיב, אינה יכולה לשלול את זכותה לקבל דמי שימוש ראויים בגין החנות. ברור שהחל מ-10/6/01, כאשר ביקש לשלם את דמי השכירות לפי ההסכם המקורי, סרבה המערערת לקבלם בנימוק שאין לו יותר זכות להחזיק בנכס, ולכן גורם ההסתמכות עליו התבסס ביהמ"ש של הערעור בפסק-דינו גבי דמי הפינוי הראויים, אינו יכול לעמוד עוד לזכותו. המערערת זכאית לדמי שימוש ראויים החל מאותו מועד ועד 1/7/04. להוכחת דמי השימוש הביאה המערערת את חוות הדעת של השמאי בירנבאום. השמאי נחקר על חוות דעתו ועמדתו לא נסתרה. המשיב לא הגיש חוות דעת נגדית.

לפיכך, אנו מקבלים חלקית את הערעור וקובעים כי על המשיב לשלם למערערת דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 10/6/01 ועד ליום 1/7/04 (יום הפינוי) בסך השווה בשקלים ל-250$ לחודש, בקיזוז הסכומים שכבר שולמו עבור תקופה זו. למניעת אי הבנה, נקבע כי חישוב החוב יעשה, לאור השינויים בשער הדולר, לפי שער דולר של 4 ש"ח. על הסכום שיתקבל יוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק  החל מ-1/7/04 וממנו ינוכו הסכומים ששולמו כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הקיזוז.

החיוב שהוטל על המערערת בבימ"ש קמא כהוצאות משפט יבוטל.

מנגד ובנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות המשפט בערעור.

ניתן היום ט"ז באייר, תשס"ח (21 במאי 2008) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.