כב' הנשיאה ב. גילאור:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ד. פיש) בת.א. 27575/01, מיום 19/3/07, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב, והמערער חויב לשלם לו סך של 650,576 ש"ח.
עיקר טענות המערער בהעדר הנמקה בפסק-הדין של הערכאה הדיונית באופן שגרם להיפוך היוצרות כך שהמערער היה צריך לזכות בדין במשמע דחיית התביעה "השיקרית והמופרכת", לטענתו, של המשיב נגדו ובמקומה חוייב לשלם לו סכומים נכבדים.
הסכסוך בין הצדדים בשאלה האם כספים שהעביר המשיב למערער היו בעבור השקעתו בפרויקט שכשל, שמא היו כספי הלוואה וככאלו על המערער להשיבם למשיב.
הרקע העובדתי והגרסאות השונות
המשיב, באמצעות החברה המשיבה שבבעלותו, היה במשך תקופה ארוכה-בין השנים 1998-1989, לקוח קבוע של המערער, עו"ד במקצועו, שסיפק לו שירותים משפטיים שונים. במהלך הזמן התפתחו גם יחסי ידידות בין הצדדים וכן נוצרה מערכת יחסים עסקית. בחודשים אפריל - מאי 1997 הציע המערער למשיב להשקיע עימו בפרויקט הסעדה בבתי ספר בסלובקיה באמצעות חברה שנמצאת בבעלותו של אדם בשם אהרון קידר ("
קידר"), ישראלי המתגורר בסלובקיה. המשיב נענה להצעה, ופעל ליצירת קשר עם קבוצת משקיעים ישראליים אשר דרכה הצטרפה גם קבוצת משקיעים זרים.
ביום 27/5/97 נחתם הסכם בין קידר מצד אחד, לבין החברה אשר יועדה להיווסד לצורך זה על ידי קבוצת המשקיעים הישראליים והזרים, המערער והמשיב, מצד שני ("
ההסכם הראשון"). סמוך אחר מכן פרש המשיב מהעסקה. נסיבות פרישתו שנויות במחלוקת.
לפי גרסת המשיב, על רקע היסוסיו וספקנותו באשר לטיב העסקה, וגם לאור הישנותן של מחלוקות בינו לבין קידר, הוסכם על פרישתו מהפרויקט. מיוזמתו ומרצונו.
לפי גרסת המערער, בסמוך לאחר חתימת ההסכם התגלע סכסוך בין המשיב לקידר, וזה האחרון הודיע שאינו רוצה את המשיב בעסקה. אולם, לטענתו, המשיב לא היה מוכן לפרוש משום התלהבותו הרבה מהעסקה. על כן, לדבריו, הוסכם בינו לבין Vמשיב שהמשיב יודיע על פרישתו הפורמאלית, ואילו בפועל ישקיעו ביחד בפרויקט בחלקים שווים, ללא ידיעת קידר, כך שהמשיב יהפוך, למעשה, לשותף סמוי.
ביום 22/7/97, סוכם בין כל הצדדים על פרישתו של המשיב. קבוצת המשקיעים הסדירה הפרישה, שתמורת ויתור מלא על חלקו יקבל המשיב 100,000 דולר לפי החלוקה הבאה: 34,000 דולר ישולמו למשיב על ידי קבוצת המשקיעים הזרים, וסך של 32,000 דולר ישולם על ידי קבוצת המשקיעים הישראליים ("
הסכם הפרישה"). באותו היום נחתם בין הצדדים לעסקה הסכם חדש שהמשיב לא נכלל בו ("
ההסכם השני").
בהמשך העביר המשיב לידי המערער את הסכומים הבאים, נשוא המחלוקת: ביום 1/9/97 - סך של 166,000 ש"ח כנגד קבלה מס' 4961; ביום 23/11/97 - סך של 215,500 ש"ח כנגד קבלה מס' 5708; וביום 8/12/97 - סך של 165,600 ש"ח כנגד קבלה 5780. בכל הקבלות נרשם כי הסכומים התקבלו אצל המערער כפיקדון. בסך הכל הופקדו בידי המערער 547,100 ש"ח.
לב ליבה של המחלוקת בשאלה באילו נסיבות הועברו הכספים. לטענת המערער, הסכומים הועברו לו עבור השותפות הסמויה בפרויקט, ודובר בהשקעה עסקית לכל דבר, על הסיכון הכרוך בכך. לדבריו וכמשתמע, מעולם לא התחייב להשיב למשיב את הכספים.
מנגד, לפי גרסת המשיב, הסכומים הנ"ל ניתנו למשיב במסגרת הלוואה, שנועדה למימון חלקו של המערער במיזם. צוין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמערער לווה כספים מהמשיב. המערער התחייב בפני המשיב כי הסכומים יושבו בכל עת שיידרש בצירוף חלקו המוסכם של המערער בתמורת הפרישה המגיעה למשיב, כאמור בהסכם הפרישה.
לקראת סוף שנת 1997, ולמרות מה שנקבע בהסכם הפרישה, לא שולמה למשיב כל תמורת הפרישה. הוא פנה לקבוצת המשקיעים ואל המערער בדרישה לקבל את הסכומים האמורים ובמקביל פנה למערער בדרישה להשבת הפיקדון. משלא נענו דרישותיו תבע המשיב את קבוצת המשקיעים (ת.א. 5198/98) מבלי שהמערער צורף כנתבע. לטענת המשיב מפאת היחסים ששררו בין השניים, ואילו לטענת המערער על רקע השותפות הסמויה. ביום 26/10/99, הושג הסדר פשרה בתביעה והיא סולקה ככל שהיא מתייחסת לחלקם של המשקיעים הישראליים. המערער, לעומת זאת, לא שילם למשיב את חלקו בהסכם הפרישה המקורי.
בהמשך ביטל המערער את העסקה, לטענתו. ביום 19/1/98 השיב המערער למשיב סך של 158,050 ש"ח.
פסק דינה של הערכאה הדיונית
לאחר תיאור הרקע העובדתי והגרסאות הסותרות, כמפורט לעיל, נדרשה הערכאה הדיונית
בקצרה לחקירות הצדדים בבית המשפט, וציינה את ההערות הבאות: כשעומת המשיב בחקירתו הנגדית עם תצהיר אחר שהגיש במהלך ההליכים, ממנו עלה שקידר הוא שדרש הוצאתו מן הפרויקט, טען המשיב שהדבר אינו סותר גרסתו. עוד צוין שלטענת המשיב ההלוואה נרשמה כפיקדון משיקולי מס, שכן רישום ההלוואה מחייב רישום ריבית רעיונית הטעונה חיוב במס.
באשר לחקירתו של המערער נרשם שחזר על העמדה שהוצגה בתצהירו.
לדיון במחלוקת לגופו של עניין הקדיש השופט ד. פיש שתי פסקאות בלבד. נקבע כי לאחר שמיעת שני הצדדים בחקירותיהם, אין מקום לסטות מהמסמכים הבסיסיים המשקפים את יחסיהם: ההסכם הראשון, ההסכם השני, והסכומים שהופקדו אצל המערער כפיקדון. נקבע שביחס לשותפות הסמויה הנטענת לא נערך כל הסכם ולא קיימת עדות כתובה חותכת ומשכנעת לכך שהמשיב נשאר בפרויקט כשותף סמוי של המערער. צוין כי העדויות שנשמעו לא שכנעו את השופט כי יש לסטות ממסקנה זו. אשר על כן, נקבע, יש לקיים את ההתחייבויות העולות מהמסמכים שנערכו על ידי הצדדים: השבת הסך שנקבע בהסכם הפרישה, והשבת כספי הפיקדון לפי דרישת המשיב, משלא נקבעו תנאים נלווים להשבתם.
עוד נרשם שבאותו עניין, שהמערער פעל כעורך דין לפי הקבלות על כספי הפיקדון, וככזה חובותיו למשיב כלקוח הן גם חובות מקצועיות ולא רק עסקיות. לאור האמור התביעה התקבלה, והמערער חויב לשלם למשיב את הסך הנתבע של 650,576 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, שכר טרחת עורך דין ואגרת המשפט ששולמה.
טענות הצדדים