פסק-דין בתיק עא 4129/07

1.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (ס. הנשיא כב' השופטת גב' א. בית-נר) מיום 31/12/06, בת.א. 4431/03, שלפיו נתקבלה תביעתו של המשיב כנגד המערערים ואלה חוייבו לסלק את ידם מן המקרקעין הידועים כגוש 18898 חלקה 23 (להלן: "המקרקעין"), ולהחזיר את החזקה בהם לידי המשיב כשאלה פנויים מכל אדם וחפץ.

כמו כן הורה בית משפט קמא בפסק דינו למערערים להרוס ולסלק את המבנה שנבנה במקרקעין לרבות כל המחוברים במקרקעין אשר נבנו על ידם שלא כדין, וככל שהמערערים לא יבצעו את ההריסה עד 15/2/07, יהא המשיב רשאי לבצע את ההריסה והפינוי בעצמו.

הערעור מופנה גם כנגד החלטת הביניים אשר ניתנה בבש"א 3894/05 מיום 1/1/06, ואשר התירה למשיב לצרף מסמכים לתיק, וכן החלטה מיום 9/1/07 בדבר תיקונו של פסק הדין בדרך של הוספת תשריט.

            העובדות בתמצית

2.         המשיב הינו הבעלים הרשום הבלעדי ובשלמות של מקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של המועצה המקומית  ירכא והידועים כגוש 18898 חלקה 23. 

            הרישום האמור הושלם בשנת 1974 כביצוע של פסק הדין בתיק הסדר קרקעות 124/ירכא (להלן: "פסק הדין") בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23/11/66 (בפני כב' השופט א. פרידמן ז"ל)  אשר קבע כי המקרקעין יירשמו על שם מדינת ישראל.

3.         המערערים טענו בפני בית משפט קמא לזכויות במקרקעין מכח ירושת זכויותיו של חסן סלמאן עבאס במקרקעין, אשר לטענתם, החזיק במקרקעין מזה לפחות מאה שנים. המערערים הסתמכו על שטרי מכר סולטניים אשר מעידים לטענתם על זכויותיהם במקרקעין.

4.         בית משפט קמא קיבל את התביעה וקבע כי מהראיות שהובאו בפניו ובמיוחד מפסק הדין משנת 1966, עולה כי המקרקעין הם בבעלות המשיב, וכי המערערים לא הביאו כל ראיה לסתור את רישום הזכויות בלשכת המקרקעין. כן נקבע כי המערערים לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית לכך שהם עיבדו את הקרקע לאחר שנות השבעים.

עוד ציין בית משפט קמא כי בשנת 2003, סמוך לפני הגשת התביעה, בנו המערערים על המקרקעין שלד בנין בלא שקיבלו לכך היתר. בית משפט קמא קבע כי בניה זו היא השגת גבול ופלישה למקרקעין. לאור מסקנותיו אלה, הורה בית משפט קמא למערערים לסלק ידם מן המקרקעין ולחזיר את החזקה בהם לידי התובע כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

עוד הורה בית המשפט קמא למערערים להרוס ולסלק את המבנה שנבנה במקרקעין, לרבות כל המחוברים.

5.         המערערים חזרו בפנינו על הטענות שטענו בפני בית המשפט קמא וחזרו והדגישו כי פסק הדין מיום 23/11/66 אינו מהווה מעשה בית דין, וכי מכל מקום, היה על בית המשפט קמא לעשות שימוש בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט-1969, נוכח טענתם כי הרישום על שם המשיב הושג במרמה ו/או שלא כשורה / או בטעות.

6.         המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען כי פסק הדין משנת 1966 מהווה מעשה בית דין, וכי הוכח כי המדינה היא בעלת הזכויות הקנייניות במקרקעין.

7.         נוסיף שביום 29/5/07 הגישו המערערים בקשה להוספת נימוק ערעור ולהוספת ראיה חדשה בערעור (בש"א 8368/07) דהיינו, לטענת המערערים התגלה לדבריהם רק עתה פרוטוקול הדיון במשפט הקרקעות נשוא ההסדר (מס' 124/ירכא), ולפי העדויות שהובאו שם, נשארו בחזקת המערערים 8 דונם, בעוד שהשטח הרשום על משפחתם הוא בן 5 דונם בלבד.

המשיב בתגובתו מיום 20/6/07 התנגד לבקשתם זו של המערערים, וטען בין היתר, כי הגם שפסק הדין של ההסדר הוגש בסמוך למועד ההוכחות, הרי נדחה מועד השמיעה בלמעלה מ- 7 חודשים והיה די והותר זמן למערערים לפעול לגילוי הפרוטוקול, ומכל מקום, מפנה הוא לכך שבית המשפט (כב' השופט א. פרידמן ז"ל) ציין מפורשות בפסק דינו כי הוא שינה את גבולות הקטעים לפי ת/3 וכי החלוקה הסופית היא לפי התרשים שצורף כחלק בלתי נפרד מפסק הדין ומכאן שלגוף הענין אין המדובר כלל בראיה מהותית. 

לענין בקשה זו, נציין כבר עתה שלא מצאנו מקום להיעתר לה. אף אילו היה מקום להתגבר על טענת המשיב בדבר המועד המאוחר מאד שבו הוגשה בקשה זו, הרי שלעיצומו של ענין, מקובלת עלינו טענת המשיב ולפיה הקובע הוא פסק הדין אשר ניתן בשנת 1966, כשבהתאם לפסק דין זה נקבעה החלוקה הסופית של המקרקעין, ומכאן שהאמור בפרוט' הדיון שם, אין בו כדי לשנות את התוצאה הנגזרת מפסק הדין.

8.         לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו, ולאחר שעיינו במסמכים הרלוונטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

לא מצאנו כי נפל פגם בקביעת בית משפט קמא כי פסק הדין משנת 1966 מהווה מעשה בית דין. נזכיר כי ההליך בשנת 1966 התנהל בין אביו ודודו של המערער מס' 1 ובין מדינת ישראל, וכי המערערים טוענים לזכויות רק מכח ירושת אביו של המערער מס' 1.

זכויות הצדדים בענין המקרקעין נשוא המחלוקת נדונו והוכרעו בפסק הדין משנת 1966  ואין מקום, לאחר חלוף עשרות שנים, לפתוח מחדש את ההליך לאחר שפסק הדין הפך זה מכבר לחלוט.

בהקשר זה נציין כי הראיות שצורפו על ידי המערערים לבית משפט קמא, כתמיכה לטענתם בדבר בעלותם במקרקעין, הינם שטרי מכר סולטניים משנת 1892. לענין זה קבע בית משפט קמא כי שטרות אלה אינם מזהים את המקרקעין נשוא המחלוקת ואין מקום להתערב בקביעה זו.