ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם שמואל ברוך מיום 05.12.04, לפיה נדחו שתי בקשות לתיקונם של כתב התביעה ובקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית.
הרקע העובדתי
המערערים הינם חוכרים פרטיים של נכס מקרקעין בבעלות קק"ל (להלן: "
הנכס"). מינהל מקרקעי ישראל - משיב מס' 1 מנהל את הנכס.
בשנת 1999 הגישו המערערים תביעה, אותה ביקשו לאשר כתביעה ייצוגית, על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בכתב התביעה נטען כי קק"ל מוגדרת על פי חוק מע"מ כמלכ"ר, ולפיכך אינה בגדר "עוסק", ומכאן שהיא פטורה מתשלום מע"מ. באשר למינהל נטען, כי בשל היותו פועל בשם הבעלים הרשומים - קק"ל, אף הוא פטור מתשלום מע"מ בגין עיסקאות שהוא מבצע בשם קק"ל.
למרות האמור לעיל, שילמו המערערים מע"מ לדרישת המשיבים, בהתאם לחשבוניות שהתקבלו מהם על פי הסכמי חכירה והסכמי פיתוח, דמי חכירה שנתיים ודמי היוון.
בסעיף 8 לכתב התביעה נטען כי לאחרונה התבררה למערערים העובדה כי מעמד קק"ל, לצרכי מע"מ, אינו של "עוסק", אלא של מלכ"ר שאינו חייב במע"מ.
לאור האמור לעיל, התבקש בית המשפט להצהיר כי חיוב המערערים על ידי המינהל וקק"ל בתשלום מע"מ וגבייתו מהם כחלק מהתשלומים ששולמו, על ידם בקשר עם ההסכמים שנכרתו ביניהם נעשה שלא כדין.
לתביעה צורפה בקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית.
בטרם הוחל בבירורה של הבקשה, פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3126/00
מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים וכוח אדם ואח', פ"ד נז (3) 220 בו נקבע כי תקנה 29
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 אינה יכולה להוות מקור נורמטיבי שבגדרו ניתן להגיש תביעות ייצוגיות שאין לגביהן הסדר חקיקתי מיוחד.
המערערים, אשר השתיתו את תביעתם על הוראת תקנה 29 הנ"ל, הגישו בקשה לתיקונן של התביעה והבקשה להכיר בה כתביעה ייצוגית על ידי הוספת עילות שיאפשרו לה לחסות תחת כנפי פרק ו'1
לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. ובהמשך הוגשה על ידם בקשה להוספת הנמקה משפטית, תוך הפניה להוראת
חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975.
בהחלטתו, נשוא הערעור שבפני, דחה כב' הרשם את הבקשות.
לנוכח האמור בהחלטה, פעלו ב"כ המערערים למניעת התוצאה הבלתי-נמנעת של מחיקת ההליך בשני אמצעים: האחד, הגשת ערעור לבית משפט זה והשני, הגשתה של תביעה "מתוקנת" על ידי רעייתו של המערער 1 ואמו של מערער 2, לבית המשפט המחוזי בחיפה. יצויין, כי תביעתה של גב' רחל גוטמן מתייחסת לתשלומים שהוטלו על הנכס נשוא הערעור שבפני.
עיקר נימוקיו של כב' הרשם ברוך בהחלטתו מתייחסים לתוצאות ה"מעשיות" של התיקון, דהיינו, האם יש בתיקונים המבוקשים כדי להפיח רוח חיים בהליך. משהגיע כב' הרשם למסקנה שגם התביעה המתוקנת אינה מגלה, על פניה, עילה, לא מצא טעם בהתרת התיקון המבוקש.
באשר להוספתן של עילות על פי חוק הגנת הצרכן, קבע כב' הרשם כי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת טענת התרמית וההטעיה שהינן אבני יסוד לעילה הנטענת.
בדיון שבפני ביקשו הצדדים להשלים טיעוניהם מספר פעמים, אך בטרם הסתיימה הגשתם של הטיעונים המשלימים, נכנס לתוקף
חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 והצדדים הוסיפו טיעונים בהתייחס לחוק החדש.
ע"א 4040/05 עניינו עיכוב ביצוע חלקה הכספי של ההחלטה, דהיינו, החיוב בהוצאות ותוצאתו נגזרת, מטבע הדברים, מההחלטה בערעור העיקרי.
דיון
הצדדים נחלקו בגישתם בשאלת עומק הבדיקה הנדרשת, בשאלת סיכויי ההליך, במסגרת דיון בבקשה לתיקון כתב תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית, וכן באשר למידת התועלת בתיקון המבוקש אם יאושר.
אף אני סבורה, כמו ב"כ המערערים, כי בהליך שעיקרו דיוני, וכלליו מעוגנים בעקרונות שגובשו בפסיקה הדנה בפירושה של תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין מקום לבחינה מדוקדקת של סיכויי ההליך על כל היבטיו כפי שנקטו ב"כ המשיבים. אולם, כאשר ברור על פני הבקשה ונספחיה כי גם התיקון המבוקש אין בו כדי להועיל למבקש ולא יהיה בו כדי לשנות את מצבו, מן הראוי לסיים את הליך הנפל כבר בשלב מקדמי של בקשת התיקון, מן הטעם שקבלת הבקשה תגרום לדיונים מיותרים ולהוצאות שניתן למונעם כבר עתה.
בענייננו נפל דבר בחקיקה ובטרם סיימו הצדדים טיעוניהם, הוחק חוק תובענות ייצוגיות אשר שינה מהותית את המצב שהיה קיים עובר לחקיקתו. כך לדוגמא בוטל פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, אשר עליו ביקשו המערערים להשתית את תביעתם המתוקנת ואין עוד טעם להיכנס בעובי הקורה של המחלוקת האם צדק כב' הרשם בהחלטתו לפיה התצהירים התומכים בבקשות לא הניחו תשתית ראייתית לטענות המרמה וההטעיה. כך גם עבר מן העולם הצורך להוכיח כי ההטעיה לידתה בשלב הטרום חוזי.
גם הוראות חוק תובענות ייצוגיות יש בו כדי להשפיע על תוצאות ההליך, לאור האמור בסעיף 21 הקובע: