ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט בן חיים) בת.א. 208005/02. פסק הדין ניתן ביום 07.09.05 בהעדר הצדדים ונמסר להם ביום 18.09.05.
עניינה של התביעה שהוגשה על ידי המשיבים הפורמאליים היה פסיקת פיצויים בגין ליקויי בניה בסכום של 200,351 ש"ח שבסיסה בהסכם קומבינציה שנחתם ביום 20.08.96 בין המשיבים הפורמאליים, דוד ורוזה מנשה לבין המשיבים. במסגרת הסכם הקומבינציה התחייבו נימני חמוס בע"מ, חברה קבלנית לבנין, ונימני חמוס, מנהלה של החברה, (להלן:
"המשיבים") לבנות על המקרקעין השייכים למשיבים הפורמאליים בית מגורים בן שלוש קומות, מתוכם יוקצו למשיבים הפורמאליים שלוש דירות.
בנוסף נחתם חוזה בין המשיבים לבין המערערת 1, חברה קבלנית לבניה, ומנהלה, המערער 2, לפיו המערערת 1 תהיה החברה המבצעת.
לגירסת המשיבים הפורמאליים עם קבלת החזקה בדירותיהם התברר להם כי בדירות התגלעו ליקויים מהותיים אשר שללו והגבילו את אפשרות השימוש בהן, ובעיקר ליקויי איטום ורטיבות. המשיבים הפורמאליים זקפו לפתחם של המשיבים את האחריות לקיום הליקויים. אחת מן הדירות של המשיבים הפורמאליים הושכרה למר דבש (להלן:
"דבש"), שעיסוקו היה בתחום האינסטלציה והשיפוצים. לנוכח הליקויים הרבים, והסבל שנגרמו לדבש, ובהעדר שיתוף פעולה מטעם המשיבים, נאלצו המשיבים הפורמאליים באמצעות דבש לתקן את ליקויי האיטום והרטיבות בדירה האמורה. לגבי שתי הדירות הנוספות נטען על ידי המשיבים הפורמאליים כי הצדדים הגיעו לסיכום לפיו דבש יבצע את התיקונים והמשיבים ישאו בעלות העיקרית של התיקון, אלא שגם בסיכום זה לא עמדו המשיבים.
אשר על כן, הוגשה התביעה כנגד המשיבים לפיה על המשיבים לפצות את המשיבים הפורמאליים בגין עבודות האיטום והאינסטלציה שבוצעו על ידי דבש בסך 81,900 ש"ח, עלות תיקון קירות חיצוניים 11,000 ש"ח, עלות תיקונים של ליקויים נוספים בשלושת הדירות על פי חוות דעת של מומחה בסך 154,151 ש"ח, הוצאות בגין עריכת חוות הדעת ופיצויים בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ש"ח.
עוד נטען בתביעה כי ביום 10.05.99 נחתם הסכם להסדרת חלק מהמחלוקת הכספית בין המשיבים למשיבים הפורמאליים, תוך שמירת זכויות המשיבים הפורמאליים לתבוע פיצויים בגין הליקויים. כן צויין בהסכם כי אין בו כדי להוות ויתור כלפי המשיבים לגבי אחריותם לפי חוק המכר (להלן:
"ההסכם החלקי").
המשיבים טענו מנגד כי יש לסלק את התביעה על הסף וזאת בשל הסכם פשרה שנחתם בינם לבין המשיבים הפורמאליים ביום 27.10.99. בגדרו של הסכם זה נטען כי הוצהר שהוויכוחים בין הצדדים האמורים הגיעו לקיצם ולכיסוי מלא ומוחלט של כל חוב קיים או עתידי (להלן:
"הסכם הפשרה").
לגופו של עניין טענו המשיבים כי מאחר ומסרו את עבודות הבניה לחברת "מ.א. גבאי" ומנהלה מישל גבאי (להלן:
"המערערים") הרי הם אחראים לתיקון הליקויים, ככל שהם קיימים. המשיבים הגישו הודעת צד ג' נגד המערערים, בגדרה עתרו לשיפוי מלא בכל סכום שיפסק נגדם על יסוד החוזה שביניהם. המערערות טענו בנוסף כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות או שיהוי וכן עקב העובדה שהמשיבים הפורמאליים לא הודיעו על הליקויים במועדים הקבועים בחוק המכר, ואף לא אפשרו למערערים לתקנם. כן טענו המערערות להשתקת תביעת המשיבים מכוח הויתור בהסכם הפשרה.
בישיבת בית המשפט השלום מיום 17.05.05 הסכימו המשיבים הפורמאליים והמשיבים כי באשר ליריבות ביניהם יתן בית המשפט פסק דין מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לעניין הליקויים מינה בית המשפט מומחה מטעמו אשר ביקר בדירות המשיבים הפורמאליים. על פי חוות דעת המומחה עלות התיקונים היתה בסכום כולל של 60,632 ש"ח, כולל הוצאות פיקוח, אך ללא מע"מ ובמחירים המשולמים לקבלן מזדמן. המומחה לא זומן לחקירה ועל כן קיבל בית המשפט את מימצאי המומחה מטעמו כמקובלים עליו.
אשר להסכם הפשרה לו טענו המשיבים, ואשר בגינו הם עתרו לסילוק התביעה על הסף, דחה בית המשפט טענה זו. הסכם הפשרה קבע כדלקמן:
"הסכם זה הינו פשרה בין צד א', חברת נימני חמוס בע"מ, בין צד ב', דוד ורוזה מנשה, בעלי הנכס ברחוב אבא הילל 102 ברמת-גן. אנו חותמים בזאת כי הגענו לפשרה וכל הוויכוחים שהיו בינינו הגיעו לקיצם. אנו חותמים בזה שאין אנו חייבים לאף אחד מן הצדדים דבר לא עכשיו ולא בעתיד. העניין סוכם ונשלם ללא שום חוב או התחייבות לשום צד לא עכשיו ולא בעתיד".
בהקשר זה קבע בית המשפט שאין לקבל את גירסת המשיבים לפיה הכוונה היתה לסיום מכלול התביעות, לרבות אלו הנוגעות לתיקון ליקויי הבניה. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי על פי התרשמותו מחומר הראיות נושא ליקויי הבניה החל לצוף לאחר מסירת הדירה לדבש.
היינו: ליקויי הרטיבות התגלו לאחר גשמי חורף 1999, זאת לאחר חתימת הסכם הפשרה. מכאן שהסכם הפשרה לא כלל את כל ליקויי הבניה ולא סגר באופן הרמטי את אותן תביעות שלא עמדו בפני הצדדים בעת החתימה.
לפיכך נקבע כי ליקויי הבניה בשלושת הדירות של המשיבים הפורמאליים נחשפו לאחר חתימת הסכם הפשרה, ועל כן אין בהסכם הפשרה כדי להוות ויתור על תביעות אלה.
אשר לגובה הנזק; לבד מקביעות המומחה אשר עמד את ליקויי הבניה בסכום של 60,632 ש"ח טענו המשיבים הפורמאליים כי דבש תיקן ליקויים בדירות בסכום של 81,900 ויש לזקוף לזכותם גם סכום זה.
בית המשפט בחן את פירוט הליקויים שתיקן דבש בהשוואה להיקף הליקויים שהיו בחוות דעת המומחה והגיע למסקנה כי התיקונים שבוצעו על ידי דבש הקטינו את היקף הנזק. לעומת זאת עלה כי המרזבים שהתקין דבש, בעלות של 16,000 ש"ח, לא פתרו את הבעיה והיה צורך להתקין מערכת ניקוז אלטרנטיבית. כן נקבע כי על פי חוות דעת המומחה מדובר בליקויים אשר האחריות בגינם חלה על המשיבים. לעניין המרזבים קבע בית המשפט כי יש לחייבם רק בעלות נוספת של 7,000 ש"ח, כאמור בחוות הדעת. אשר על כן, פסק בית המשפט פיצוי בסכום כולל של 133,816 ש"ח.
לעניין ההודעה לצד ג'; קבע בית המשפט כי בניית הבית אכן בוצעה בפועל על ידי חברת גבאי מתוקף חוזה הבניה, והאחריות לתיקון הליקויים הוטלה אף היא עליה. האחריות לגבי הרטיבות מן הגג הוגבלה לתקופה של חמש שנים ממועד מסירת הבנין. המערערים טענו כי הדירות נמסרו למשיבים הפורמאליים בסמוך ליום 06.08.98. עוד נטען כי המשיבים הפורמאליים לא פנו במישרין או באמצעות המשיבים בדרישה לתיקון הליקויים ולכן הזכות פקעה, באשר לא ניתנה אפשרות לתקנם.
על סמך הראיות שהובאו לפניו קבע בית המשפט כי פנייתם של המשיבים לגבאי בדרישה לתקן את הליקויים באה משהוגשה ההודעה לצד ג' (09.03.03), היינו ארבע שנים וחמישה חודשים מיום מסירת הדירות. עם זאת היא היתה במסגרת חמש השנים המהוות את תקופת האחריות כאמור בסעיף 10 לחוזה.
אשר לטענות המערערים כי משלא ניתנה להם הזדמנות לתקן את הליקויים לא קמה אחריותם, ראשית מן הטעם כי לנוכח לשונו של סעיף 10 לחוזה אחראית המערערת לתיקון הליקויים על חשבונה ללא אבחנה אם הם נגרמו ברשלנותה אם לאו, ובלבד שהדרישה הופנתה אליה בתוך תקופת האחריות שנקבעה בחוזה. עם זאת על פי תקופות האחריות שנקבעו בחוזה לא חייב בית המשפט את גבאי בהוצאות תיקוני הגג, לרבות פינוי הריצוף וריצוף האמבטיה בסכום של 26,500 ש"ח שכן בנושא זה הוגבלה תקופת האחריות לשלוש שנים. הוא הדין לגבי הפריט שהתייחס לתיקון דוד וניאגרה בסכום של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ.