ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
3305-06
06/04/2008
|
בפני השופט:
1. סגן הנשיא גדעון גינת
2. שושנה שטמר
3. ברכה בר-זיו
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל - משרד הבריאות - המרכז הרפואי הילל יפה חדרה
עו"ד יהודה גלייטמן
עו"ד מיכל דיקשטיין
|
הנתבע:
חיים מימון
עו"ד יאיר בן דוד
|
| פסק-דין |
סגן הנשיא גדעון גינת
פסק הדין נשוא הערעור, קבע כי המשיב-הנתבע יפונה ממקרקעי המערערת-התובעת, עליהם הוא מפעיל מזנון. נקבע כי על המערערת לשלם פיצויים למשיב בגין כספים שהשקיע בשיפוץ המזנון. עוד, הורה השופט המלומד, כי המשיב ישלם למערערת דמי שימוש, בעבור התקופה שהחלה במועד הגשת התביעה (17.11.03). בית המשפט קמא דחה את טענת המשיב לפיצוי בגין אובדן מקור פרנסתו.
א. רקע
1. בשנות ה-70' החל המשיב להפעיל קיוסק בשער הדרומי של המרכז הרפואי הלל יפה (להלן - "
המרכז הרפואי"). המשיב המציא מסמכים המראים, לטענתו, כי פעילותו במקום החלה במסגרת שיקומו, לאחר שעבר תאונת עבודה שפגעה בכושר העבודה שלו, בסיוע עיריית חדרה ומשרד העבודה והרווחה. מסמכים אלו הם מכתבו של אריה שורר, לשעבר מנהל מחלקה בעיריית חדרה, מיום 18.9.80; תצהירו של יצחק פרנקל ז"ל, לשעבר יו"ר אגודת ידידי המרכז הרפואי, חבר מועצת עיריית חדרה וסגן ראש עיריית חדרה, מיום 14.3.94; תצהירו של יאיר נצר ז"ל, לשעבר אמרכל המרכז הרפואי, מיום 14.3.94. נקל להבין, כי איש מאלה לא היה מוסמך, למעשה, לתת התחייבות כלשהי לשימוש במקרקעי המדינה.
2. בתחילת שנות ה-80' הועתקה הכניסה הראשית של המרכז הרפואי לשער הצפוני. עקב כך, העתיק המשיב את הקיוסק בסמוך לשער הצפוני.
3. הנהלת המרכז התנגדה למיקומו החדש של הקיוסק ופתחה בהליכים משפטיים נגד המשיב (ת.א (שלום-חדרה) 2345/80). בסוף שנת 1980 הגיעו הצדדים לפשרה (ראו: נוסח הפשרה בסעיף 11 להלן) והקיוסק הועבר למיקומו הנוכחי. בהמשך הרחיב המשיב את עסקו, שהפך למזנון. המזנון משתרע ברובו (כשני שליש משטחו) על מקרקעי המערערת, מקרקעין שייעודם שטח ציבורי פתוח.
4. המשיב מעולם לא שילם למערערת, או לגורם אחר כלשהו, דמי שימוש או דמי שכירות בגין השימוש במקרקעי המערערת.
ב. הערעורים
5. ב-ע"א 3305/06, תוקפת המערערת את קביעות בית המשפט קמא לפיו יחויב המרכז הרפואי לשלם למשיב פיצויים בעוד המשיב לא יחויב במלוא דמי השימוש הראויים - לשיטת המערערת. המערערת טוענת כדלקמן:
א. המערערת הגישה תביעות לפינוי המשיב ונקטה בהליכי הוצאה לפועל. הליכים אלו מעידים כי לא הייתה הסכמה של הנהלת המרכז הרפואי להישארות המשיב במקרקעין.
ב. אפילו הייתה הסכמה מצד המרכז הרפואי, הרי המשיב הינו לכל היותר בר רשות במקרקעין ואינו בעל זכות קניינית. מדובר ברשות חינם, משום שהמשיב לא שילם דמי שימוש. לפיכך, המערערת רשאית להביא את ההרשאה למשיב לסיומה.
ג. המשיב לא קיבל התחייבות בלתי-הדירה לשהייה במקרקעי המערערת או הבטחה שלטונית לכך. המשיב אינו זכאי אפוא, לפיצוי בעבור השקעתו בשיפוץ המזנון.
ד. על המשיב לשלם למערערת דמי שימוש ראויים בסך של 775 דולר ארה"ב לחודש בצירוף מע"מ, בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם המערערת, בעבור כל התקופה בה השתמש במקרקעי המערערת ולא רק בעבור התקופה שממועד הגשת התביעה.
6. ב-ע"א 3309/06, קובל המשיב על פסק דין בית משפט קמא לפנותו ממקרקעי המערערת. המשיב טוען כדלקמן:
א. המערערת אינו יכולה לפנות את המשיב משום שרק חלק מהמקרקעין עליהם ממוקם המזנון שייך למערערת.
ב. למשיב ניתנה הבטחה שלטונית בלתי הדירה, או הרשאה בלתי חוזרת, להפעלת המזנון על מקרקעי המערערת לכל ימי חייו.
ג. בהנחה של פינוי המשיב, הוא זכאי לפיצויים בגין אובדן מקור פרנסתו, בנוסף לאלו שקיבל בעבור השקעתו במזנון.
ג. דיון
7. בבסיס דיוננו עומדות קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בהן לא תתערב ערכאת הערעור. לא ניתן לערער על קביעת בית משפט קמא, בסעיף 10 לפסק הדין, לפיה המשיב "קיבל רשות מנציגי המרכז הרפואי דאז, בעידוד ובתיווך עיריית חדרה, לפתוח מזנון סמוך לשער הכניסה של ביה"ח, וזאת כחלק ממאמצי שיקום לאחר תאונת עבודה" (להרחבה אודות הנימוקים למסקנה זו, ראו סעיפים 10-21 לפסק דינו של בית משפט קמא).
האם לבר רשות ללא תמורה זכות להמשך שהייתו במקרקעי נותן הרשות?