ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
3255-06
31/08/2008
|
בפני השופט:
1. ישעיהו שנלר 2. ד"ר קובי ורדי 3. דליה גנות
|
- נגד - |
התובע:
1. רוסמני ניסן 2. רוסמני תמי
עו"ד ד"ר שמואל סעדיה
|
הנתבע:
מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל עו"ד גנס מיכאל
|
פסק-דין |
השופט ישעיהו שנלר - אב"ד:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (כב' השופט חיים טובי) מיום 4.9.06 בת.א. 47485/03, אשר הורה כי על המערערים לפנות ולסלק ידם מהדירה המצויה בנוף ים 47 הרצליה (להלן - הדירה) ולהחזיר החזקה בה למשיבה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמם.
העובדות וההליכים:
2. ביחס לעיקרי העובדות כפי שפורטו בפסק דינו של בית משפט קמא, אין מחלוקת בין הצדדים. המשיבה השכירה ביום 30.12.64 את הדירה, בשכירות סוציאלית, בהתאם להסכם שנחתם בין המשיבה לאמו המנוחה של המערער 1 (להלן - המנוחה), אשר הלכה לבית עולמה בתאריך 16.8.02.
אין חולק כי המערער התגורר בדירה משחר ילדותו והמשיך להתגורר בה אף לאחר נישואיו למערערת 2 (11.11.85), שאף היא הצטרפה למגורים בדירה וכשגם שלושת ילדיהם הקטינים של המערערים נולדו בדירה.
עובר לפטירת המנוחה, המערערים היו בעלי הזכות לחכירה של דירה בת 3 חדרים ברעננה (להלן - הדירה הנוספת) אשר נמכרה על ידם ב- 6.1.05.
3. המחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעוצה היתה בשאלה אם המערער הינו בגדר "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי התשנ"ח-1998 (להלן - החוק).
הצדדים לא חלקו כי המערער אכן התגורר עם המנוחה בדירה תקופה של 3 שנים לפחות סמוך לפטירתה, אולם המשיבה סירבה להכיר בו כדייר ממשיך, לאור ההוראות שבסעיף 3(ב) לחוק.
4. ביום 31.7.03 הגישה המשיבה תביעת פינוי כנגד המערערים. המערערים בכתב הגנתם טענו כי הינם בני זוג קשיי יום, המתגוררים בשכונת מצוקה, ונתונים במצב כלכלי קשה ביותר. כך נטען כי המשיבה שמה לה מטרה לסלק את ידם של תושבי המקום, על מנת להפוך את השטח לפארק גדול. לגופם של דברים, טענו המערערים, בין השאר, כי המערער משך השנים לאור ההסכמה מכללא של המשיבה, הפך כצד מכללא להסכם השכירות עם המשיבה. כך, אין למערערים כל נכס אחר וכי בכל הקשור לדירה הנוספת מדובר על נסיון אשר כשל, ולמעשה לא רכשו המערערים זכויות משפטיות בדירה הנוספת. בנוסף כי המשיבה הכירה בזכויותיהם בדירה וכי על כן נשלחו למערער שוברי תשלום שכר דירה, גם לאחר פטירת המנוחה.
פסק דינו של בית משפט קמא:
5. בפסק הדין מפרט בית משפט קמא את טענת המערערים בכל הקשור לדירה הנוספת. לטענת המערערים, הדירה הנוספת נרכשה על ידם מכספי ירושה שנתקבלו מהוריהם וזו הוחזקה על ידם בנאמנות עבור ילדיהם. אי רישום הדירה על שם ילדיהם נבע מרצונם להימנע מפגיעה בזכות הילדים לקבלת משכנתא לכשיבגרו.
בית משפט קמא דחה את כל טענות המערערים, הואיל כי היתה בבעלותם עובר לפטירת המנוחה ואף לאחר פטירתה הדירה הנוספת. כך, קבע בית משפט קמא כי ה"בעלות" האמורה בסעיף 3(ב) לחוק כוללת גם חכירה או זכאות לה בהתאם לסעיף ההגדרות שבסעיף 1 לחוק.
בכל הקשור לטענה כאילו הדירה הוחזקה בנאמנות עבור הילדים הקטינים, הרי ילדים אלו הינם בגדר "קרוב", דהיינו שגם אם היתה מוכחת הטענה, לא היה בכך להועיל למערערים. זאת גם הסיבה, כך בימ"ש קמא, שילדי המערערים אינם יכולים לרכוש זכויות דיירים ממשיכים בשל כך שבבעלותם או בבעלות קרוביהם, קרי ההורים, דירה אחרת.
בימ"ש קמא דחה את הטענה בדבר היות המערערים או מי מהם צד להסכם השכירות עם המנוחה. השימוש שעשו המערערים בדירה לא הקנה להם מעמד עצמאי וכל כוחם נבע מהסכמתה של המנוחה למגוריהם בדירה, שאם לא כן אין משמעות להוראות סעיף 3(ב) לחוק.
עוד התייחס בימ"ש קמא לטענה בדבר הקושי הכלכלי בהפנותו לשכירות שקיבלו המערערים בסכום של 400 דולר לחודש בגין הדירה הנוספת ומכירתה בסכום של 100,000 דולר, כך גם לרכוש נוסף שלהם.
לבסוף, דחה בימ"ש קמא את הטענה המשפטית החדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות או בתצהירים, לפיה המערער הינו דייר מקורי הואיל והמנוחה כאמו חתמה על הסכם השכירות גם בשמו.
טענות הצדדים בערעור:
6. המערערים חוזרים על עיקרי טיעוניהם בפני בימ"ש קמא ומוסיפים כי המטרה בפינויים, הפקת רווחים ולא לאכלס דיירים אחרים בדירה, זאת לאחר שהמערערים השקיעו את מיטב כספם בשיפוץ הדירה. עוד נטען כי המשיבה מנועה מלהתכחש לזכותם כדיירים ממשיכים, לאור משלוח שוברי תשלום שכר דירה. לחלופין נטען כי ילדי המערערים הינם בגדר דיירים ממשיכים, הואיל והתגוררו בדירה עוד בטרם פטירת המנוחה. בד בבד נטען על ידי המערערים כי טעה בימ"ש קמא בקובעו כי הרישום הפורמלי על שם המערערים שלל מהילדים את זכויותיהם, הואיל והורים אינם בהגדרת קרוב בהתאם לחוק.
המערערים טוענים כי טעה בימ"ש קמא בכך שהתעלם ממכירת הדירה הנוספת ומהעברת תמורתה להחזר הלוואות.
בדיון בפנינו טען בא כוחם המלומד של המערערים כי יש לפרש את הסייג שבסעיף 3(ב) לחוק
"... וכל עוד אין בבעלותו..." במובן שאם נמכרה אותה דירה נוספת, הרי הסייג לא חל, כל זאת לאור התכלית הסוציאלית של החוק. כך הפרשנות הראויה שלא יווצר מצב שהדייר הממשיך יחיה בשני מקומות. לא כן במקרה דנן.