ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט צ' דותן), מיום 5.7.04, בת"א 1461/02, שבו נדחתה תביעתו של המערער לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן:
"החוק") לאחר שנקבע כי הדברים אותם הטיח המשיב במערער אינם מהווים לשון הרע.
1.
רקע
(א) ביום 6.2.02 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בערעור אזרחי שנסב על מחלוקת כספית בין המשיב וחברה שבשליטתו לבין עו"ד גרנאי. המערער ייצג את עו"ד גרנאי. בתום הדיון יצאו המערער ועו"ד גרנאי את אולם המשפטים. באותה עת היה מסדרון בית המשפט הומה אדם, לרבות עורכי דין ובעלי דין.
(ב) לטענת המערער, הסתער המשיב עליו ועל לקוחו בצעקות ובקריאות גנאי שהם "
עלוקות" ו"
נפלים", ואיים ש"
ידאג שלא יעבוד איתם אף לקוח ושלא תהיה להם פרנסה".
(ג) המערער שיגר אל המשיב שני מכתבים שבהם דרש ממנו להתנצל. משלא נענה הגיש המערער לבית משפט קמא את תביעתו לפיצויים בגין לשון הרע.
(ד) המשיב הכחיש את תיאור הדברים שבפי המערער, וטען כי דווקא המערער הוא שאיים עליו ש"ירד" מן הערעור אשר הגיש כנגד מרשו, אחרת "
יהיה לו עסק איתו".
2.
פסק דינו של בית משפט קמא
(א) בית משפט קמא בחן את עדותו של המערער, שנתמכה בעדותו של עו"ד גרנאי, אל מול עדותו היחידה של המשיב. בעדותו נמנע המשיב מלחזור על ההכחשה שהופיעה בכתב ההגנה שלו. על סמך עדויות אלו, פסק בית המשפט כי עלה בידי המערער להוכיח את עצם אמירת הדברים.
(ב) אף על פי כן קבע בית משפט קמא כי הדברים שאמר המשיב אינם לשון הרע. את פסיקתו זו ביסס בית המשפט על דברים שנקבעו בע"א 534/65
דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269 (להלן:
"פרשת דיאב"). בפרשת דיאב קבע בית המשפט שאמנם גידופים יכולים לעלות כדי לשון הרע, אולם לצורך הקביעה אם גידופים שגידף פלוני את רעהו הם אכן לשון הרע יש לבחון גם את נימת הדיבור, הקול וההקשר שבו נאמרו הדברים. בית משפט קמא הסתמך על דעתו של המלומד א' שנהר בספרו
דיני לשון הרע (התשנ"ז) בעמ' 132 (להלן:
"שנהר"), וקבע כי כאשר מדובר בדברים שנאמרו ברוגז וכעס או תוך כדי חילופי עלבונות ייטה בית המשפט שלא לראות בהם לשון הרע. במקרה דנן קבע בית משפט קמא כי דברי המשיב נאמרו לאחר דיון מתוח וטעון שהתקיים בין הצדדים, כאשר המשיב יצא מהדיון זועף ואמר את דבריו בעידנא דריתחא. אדם סביר ורגיל שהיה נוכח במקרה במקום היה מבין דברים אלו כניבול פה גרידא, ולפיכך לא היה בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של המערער.
3.
טענות המערער
(א) המערער טוען כי גרסת ההגנה שהציג המשיב לפני בית משפט קמא נעדרת כל הגיון, משוללת בסיס עובדתי ונסתרה על ידי המשיב עצמו בכתב הגנתו ובמשך המשפט. המערער מתנגד למה שהוא מכנה הניסיון "לאחוז את החבל בשני קצותיו", כאשר בתצהירו ובחקירתו הכחיש המשיב מכל וכל את אמירת הדברים ואילו בסיכומיו הודה שאמר אותם אך טען שהם נאמרו בעת כעס. בטענה אחרונה זו יש משום הרחבת חזית אסורה, וגם מטעם זה היה על בית משפט קמא לדחותה. בוודאי שלא היה מקום לקבוע שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא מבלי שהמשיב עצמו העיד שהיה רגוז וכעוס.
(ב) עוד טען המערער שהדברים שהטיח בו המשיב הם לשון הרע על פי הכללים הקבועים בפסיקה מפני שיש בהם משום הטלת דופי במקצועיותו וביושרו, וברור לכל שומע סביר שמדובר בביטויים שליליים המקרינים תכונות שליליות על האדם שאליו הם מכוונים. תחושה שלילית זו מתעצמת, כך נטען, לנוכח האופן שבו אמר המשיב את הדברים, כשהוא עצמו נחזה להיות עו"ד במסדרון בית המשפט.
(ג) המערער מוסיף כי לכל הפחות הוא זכאי לפיצוי בסך 100,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, ע"פ סעיף 7א(ב) לחוק, וזאת לנוכח חוסר תום ליבו של המשיב וכוונתו לפגוע בשמו הטוב של המערער ובמשלח ידו, היקף הפרסום, המקום שבו נאמרו הדברים, זהות האנשים שאליהם הגיע הפרסום (עמיתים למקצוע ולקוחות פוטנציאליים), מעמדו של המערער בקהילת עורכי הדין והצורך בהרתעה.
(ד) המערער אף הגיש בקשה להבאת ראיה נוספת בערעור (בש"א 25280/05) וביקש לצרף לערעור את הכרעת הדין בת"פ 1008/04 שבה הורשע המשיב בעבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים, עושק והתחזות לעורך דין. לטענת המערער הכרעת הדין תאפשר להציג לפני בית משפט זה את דרכי התנהגותו של המשיב הנוקט, באופן שיטתי, בדרכים של צעקות, איומים, סחיטה והוצאת לשון הרע.
4.
טענות המשיב
(א) המשיב טוען שקצפו של המערער אינו הולם את מעשיו. לטענתו מדובר בשתי מילות סלנג עוקצניות ושכיחות, שנאמרו לאחר דיון שהתנהל בבית המשפט באוירה לא נוחה ובעידנא דריתחא. לחלופין טוען המשיב, שמדובר לכל היותר בניבול פה או בגידוף סתמי שאינם מקימים עילה לתביעה בגין לשון הרע.
(ב) המשיב מוסיף כי חלה בענייננו הגנת "מעשה של מה בכך" (ס' 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כתמיכה לטענתו זו מביא המשיב פסקי דין שבהם, לטענתו, נדונו ביטויים העולים בחומרתם על הדברים שאמר, ושבהם נפסק שמדובר בזוטי דברים או באמירות שאינן חורגות מהטחת מילות גידופין כלליות שאינן מקימות עילה לתביעה בגין לשון הרע. לטענת המשיב, יש לפרש את הדברים פירוש אובייקטיבי אשר יוביל כל אדם סביר למסקנה שמדובר בביטוי לזעמו ותסכולו של בעל דין כנגד עורך דינו של הצד שכנגד. לחלופין, יש לראות בדברים אלו הבעת דעה שאינה בכלל לשון הרע.
(ג) בערעור שכנגד טוען המשיב שהמערער כשל מלהוכיח שפרסום הדברים הגיע לאוזני אדם אחר, כדרישת סעיף 2 לחוק. גירסת המערער כי היה "בהלם" ו"בשוק" ולכן לא ראה מי עמד סביבו אינה ראויה לאמון, כך נטען, וסותרת את הצהרתו, בתשובה לשאלון, שבמקום נכח עו"ד בלכר. עו"ד בלכר לא זומן לעדות, ויש לזקוף זאת לחובת המערער, לפי החזקה שעדותו הייתה פועלת לרעת המערער ולכן נמנע מלהביאה.
(ד) המשיב מוסיף וטוען שהמערער כשל מלהוכיח את עצם אמירת הדברים, הן מפני שכבש רבים מן הפרטים בתצהירו הלאקוני, הן מפני שהעדים היחידים היו המערער ועו"ד גרנאי שהיו בעלי עניין בתביעה ותאמו ביניהם את עדויותיהם. למרות התיאום בין המערער לבין עו"ד גרנאי לא התיישבו גרסאותיהם זו עם זו, ולהבדלים בגרסאות יש לייחס משמעות ראייתית רבה.