פסק-דין בתיק עא 3242/06

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב בת.א. 49215/04 (כב' השופט חיים טובי) אשר דחה את תביעת המערערים מייק מירון טובה (להלן: " המערערת"), מייק יצחק ומייק אילון (כולם ביחד להלן: " המערערים") לפינויה של דיירת מוגנת, המשיבה טוביאס קריסטינה (להלן: " המשיבה").

ואלה העובדות:

המערערים הבעלים במושע של הבניין הנמצא בחלקה 45 בגוש 6956 רח' זנגביל 24 תל אביב (להלן: " הבניין"). המערערת  היא אמם של המערערים 2 ו-3. בתאריך 8.12.77 נחתם הסכם שכירות בין אבי המערערים 2 ו-3 ובעלה של המערערת, שהלך לעולמו, לבין המשיבה ואמה המנוחה לפיו שכרו האחרונות דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים בקומת הקרקע של הבניין בשכירות מוגנת.

אין חולק כי עד לחודש אוגוסט 1988 שילמה המשיבה את דמי השכירות כסידרם לידי המנוח ולאחר פטירתו שילמה את דמי השכירות כסידרם לידי המערערת 1, המתגוררת בבניין נשוא הדיון והכל עד לחודש אוגוסט 1997.

אין חולק שהמשיבה לא שילמה את דמי השכירות והשירותים סך של 192 ש"ח לחודש במשך שבע שנים טרם הגשת התביעה כנגדה.

עילת הפינוי נסמכת על הוראות סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: " חוק הגנת הדייר"). בנוסף, נדרשה המשיבה לתשלום דמי השכירות והשירותים לתקופה הנ"ל. לאחר הגשת התביעה שילמה המשיבה את כל הסכום הנתבע ממנה בסך 20,351 ש"ח והדיון בסעד הכספי התייתר.

הצדדים נחלקו בשאלה מהי הסיבה לאי תשלום דמי השכירות החל מחודש אוגוסט 1997 ואילך. המערערים טענו לפני ערכאה דיונית כי " הנתבעת חדלה, סתם כך, ובלא כל סיבה, לשלם את דמי השכירות והשירותים. לא זו בלבד אלא שפניותיה של התובעת לנתבעת לשלמם, נדחו על ידי זו האחרונה בביטול" (פסק הדין עמ' 2).

המשיבה טענה מנגד כי לאחר ה - 5.8.97 סירבה המערערת לקבל את דמי השכירות כבימים ימימה. מאחר שהשתיים שכנות באותו בניין היא ביצעה ניסיונות חוזרים ונישנים להתדפק על דלתה בניסיון לשלם לה את דמי השכירות אך גורשה בבושת פנים. בשל כך, ועל בסיס עצת ארגון הגנת הדייר שיגרה למערערת מכתבים בצירוף שיקים ומשאלה לא נגבו חדלה לשלם את דמי השכירות, הפקידה אותם בבנק בחשבונה וההפקדות שהצטברו הן אלה שאפשרו לה את התשלום הכספי הנדרש בתביעה.

פסק הדין של הערכאה הדיונית:

השופט הנכבד בפסק דין מפורט ומנומק מבאר את השאלות השנויות במחלוקת, את נטל ההוכחה המוטל על כתפי המערערים מתחילה ועד הסוף וכי במקרה של ספק יש לפסוק כנגד בעל הבית. גרסת התביעה כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותה של המערערת ובחקירתה הנגדית לא היו אמינים על בית המשפט כלל ועיקר והיא לא התקבלה על דעתו, כלשונו בפסק הדין: " לא זו בלבד שלא מצאתי כל הגיון בגרסת התובעת אלא שזו נסתרה מחומר הראיות שהונח בפניי בתיק זה" (עמ' 4 לפסק הדין).

חוסר ההיגיון הנמצא בכך שאין הסבר ראוי מדוע חדלה המשיבה בלא כל טעם וסיבה ובלא עומק דברים מלשלם את דמי השכירות. במיוחד חוסר ההיגיון בהעדר הסבר מטעמה של המערערת לעובדה שבתצהירה הצהירה כי מעולם (כך במקור) לא סירבה לקבל את דמי השכירות ומעולם לא התנתה את קבלתם בדרישות כלשהן. הגרסה האמורה של המערערת נראתה על פניה מופרכת. היא גם נסתרה מחומר הראיות שהוצג ובית המשפט מפרט את הסתירות בעדותה. ראוי להפנות במיוחד למכתביו של הארגון הארצי היציג להגנת הדייר מיום 15.11.98 ו-22.11.98 ו-9.12.98 והשיקים שלא נפרעו. 

ב"כ המערערים נמקה בסיכומיה את מה שחזרה גם בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון וגם בתשובה לעיקרי הטיעון - כי המערערת, אישה קשישה, לא היטיבה לבטא בחקירה נגדית את ההבחנות השונות בין מכתבי הארגון הגנת הדייר לבין מכתבי עורך הדין מרקוביץ שרק אותם לטענתה קיבלה. נימוקיה אלה נדחו על ידי הערכאה הדיונית. מדגיש בית המשפט בפסק הדין כי בנסיבות העניין בנה של המערערת אשר טיפל במכתבים ששוגרו אליה לטענתה צריך היה להגיש תצהיר מטעמו ולהתייחס למכתבים אלא שהוא לא עשה כן והותיר את אימו כעדה יחידה. לעומת גרסת המערערים אשר נכשלה קבע בית המשפט כי גרסת המשיבה אמינה לחלוטין. לא זו בלבד שעשתה עליו רושם טוב והקרינה אמינות אלא שגרסתה נסמכת על המסמכים שתוכנם לא נסתר כהוא זה. בית המשפט דחה על הסף את הטענה כאילו מכתבי ארגון הגנת הדייר נכתבו לאחרונה וכי לא נתקבלו את אצל המערערת: "סבורני כי טוב היתה עושה ב"כ התובעים כי לא היתה נמנעת מלטעון טענה מעין זו בלא כל בסיס" (עמ' 7 לפסק דין).

בסופו של יום, קבע בית המשפט כי המשיבה השכילה להוכיח את טענתה בדבר סירובה של המערערת לקבל את דמי השכירות ולא זו בלבד אלא שהשיקים שנשלחו אליה בדואר לא נגבו על ידה. וכי המערערים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם ולא הפריכו את טענת הסירוב שנטענה על ידי המשיבה. בנסיבות האלה כאשר בעל הבית מסרב לקבל דמי שכירות פטור הדייר - המשיבה מתשלום - דמי השכירות והעדר התשלום אינו מקנה לבעל הבית - המערערים - עילת פינוי.

על פסק דין זה הערעור שלפנינו.

בהודעת הערעור המשתרעת על 11 עמודים, בעיקרי הטיעון המשתרעים על 7 עמודים ובתגובתה בכתב לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, מבקשת המערערת כי נתערב בקביעותיו העובדתיות של הערכאה הדיונית שקבעה כי קיבלה מכתבים בעניין תשלום דמי השכירות מטעם ארגון הגנת הדייר. כן משיגה היא כנגד האמינות שרחש בית המשפט למשיבה והעדר האמינות לעדותה שלה, הכל כמפורט שם.

ההלכה היא שהביקורת של בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. להוציא חריגים, כדי שערכאת ערעור תתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632 (2000)). רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חברת אלטריפי נ' סלאיימה , פ"ד נ(5) 407 (1997)).

עיינו בכל טיעוניה של ב"כ המערערת, בפרוטוקול הדיון, במוצגים שהוצגו בפני ערכאה דיונית ואנו סבורות כי אין המקרה דנן מהווה חריג לאי התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו.

השופט המלומד בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחותן. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89, קוהרי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 142, 168 (1999); ע"א 478/88 בקר נ' שטיין , פ"ד מב(3) 680, 679 (1998); אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי 638 (מהדורה תשיעית)).