ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
3055-05
04/05/2008
|
בפני השופט:
1. י' שנלר - אב"ד
2. ד"ר ק' ורדי
3. ר' לבהר שרון
|
| - נגד - |
התובע:
בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לשעבר טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ)
עו"ד כהנא
עו"ד בר
|
הנתבע:
1. רונית כהן
2. דורי כהן
עו"ד בר-לב
עו"ד כץ
|
| פסק-דין |
השופט, ד"ר קובי ורדי
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט מאיר יפרח) מיום 24.7.05 (ת"א 30458/03), אשר דחה את תביעת המערער (להלן:
"הבנק") מחמת התיישנות.
הרקע והמחלוקות בין הצדדים
2. המשיבים רכשו דירה ברח' בית לחם 9/15 בראשון לציון (להלן:
"הדירה"). לשם כך, חתמו ביום 25.6.89 על הסכם הלוואה בסך של 103,250 ש"ח עם הבנק (להלן:
"הסכם ההלוואה").
משלא עמדו המשיבים בתשלומי החזר ההלוואה, שלח הבנק ביום 22.3.94 למשיבים מכתב לסילוק מיידי של יתרת החוב, שעמד אותה עת על סך של 189,900 ש"ח, וזאת תוך 10 ימים (להלן:
"המכתב").
ביום 1.5.96 הגיש הבנק בקשה למימוש משכון ולמינוי כונס נכסים על דירת המשיבים, בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב (
תיק מס' 2-96-38205-01, להלן:
"תיק ההוצל"פ"). בקשת המשיבים לביטול מינוי כונס הנכסים ולהכרה בזכותם לדיור חלופי או לדיירות מוגנת, נדחתה ע"י ראש ההוצאה לפועל, כב' הרשמת גזית ביום 13/1/98.
על החלטה זו הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (
בר"ע 1480/98), שהתקבלה ע"י כב' השופטת שטיין ז"ל ביום 11/6/98. בקשת רשות ערעור שהגיש הבנק לביהמ"ש העליון (
רע"א 4501/98) כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי, נדחתה ביום 24/9/98.
לאור השתלשלות האירועים הנ"ל, הופסקו הליכי המימוש ע"י הבנק.
3. משההליכים המשפטיים למימוש המשכון שנקט הבנק העלו חרס, כמפורט לעיל, הגיש הבנק ביום 1.5.03 תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים על סך 697,464 ש"ח בבימ"ש קמא, בגין אי פירעון החוב והפרת הסכם ההלוואה. מנגד הגישו המשיבים בקשת רשות להתגונן.
בימ"ש קמא נעתר לבקשת הרשות להתגונן, והתיר למשיבים להתגונן בטענת התיישנות או שיהוי, והורה על הגשת סיכומים בכתב לעניין טענות אלה.
4. המשיבים טענו כי יש לדחות על הסף את תביעתו של הבנק, מחמת התיישנות. לטענתם, עילת התביעה גובשה עוד בשנת 1994 עם שליחת המכתב לפירעון מיידי של החוב, ומשהוגשה התביעה הכספית לפירעון החוב 9 שנים מיום הולדת התביעה, בשנת 2003, התיישנה התביעה בהתאם לסעיף 5(1) ל
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן:
"חוק ההתיישנות").
עוד טענו המשיבים כי בנסיבות המקרה לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וכי הליכי ההוצאה לפועל, שנקט הבנק למימוש המשכון, אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.
לחילופין, טענו המשיבים כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי, שכן ניסיון הבנק לממש את המשכון נדחה בשנת 98' ואילו התביעה הוגשה בשנת 2003, כ-5 שנים לאחר מכן, תקופה העולה כדי שיהוי המצדיק את דחיית התביעה.
5. מנגד, טען הבנק כי בנסיבות המקרה מתקיים האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות והגשת התובענה למימוש המשכון עוצרת את מרוץ ההתיישנות.
לטענת הבנק, בקשתם של המשיבים בהליך ההוצאה לפועל לבטל את מינוי כונס הנכסים ולהכרה בהם כדיירים מוגנים, מהווה טענת "פרעתי", ומאחר ובטענות מסוג זה דן ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בימ"ש בהתאם לסעיף 19(ג) ל
חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן:
"חוק ההוצל"פ) והליך הבקשה למימוש המשכון מהווה "תובענה" לצורך סעיפים 5 ו-15 לחוק התיישנות, יש לראות בהליך למימוש המשכון כהליך שיפוטי לכל דבר ועניין העוצר את מרוץ ההתיישנות.
כמו כן, טען הבנק כי יש לדחות את טענת ההתיישנות משיקולי מדיניות שיפוטית.
בנוסף, טען הבנק בפני בימ"ש קמא כי מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל כפי שטוענים המשיבים ביום 22.3.94, עם שליחת המכתב לפירעון מיידי של החוב ע"י הבנק, אלא ביום 1.5.96, יום הגשת הבקשה למימוש המשכון, שכן רק ביום זה פעל הבנק בפועל לממש את זכותו להעמיד את החוב לפירעון מיידי.
עוד טען הבנק, כי כאשר מדובר בחוזה הלוואה מתמשך, שבמסגרתו יש לבנק אופציה להקדים את סילוק יתרת ההלוואה כבר ביום הפיגור הראשון, אזי תביעת הסילוק מתיישנת בתום שבע שנים מיום התשלום האחרון ע"פ הסכם ההלוואה או מיום ההגשה בפועל של הליך המימוש ללשכת ההוצאה לפועל, לפי המוקדם מבין השניים.
באשר לטענת השיהוי, טען הבנק כי המשיבים מנועים מלטעון טענה זו ע"פ סעיפים 15, 25 ו-22(א) להסכם ההלוואה וכי בנסיבות המקרה אין הצדקה לדחיית תביעתו מחמת שיהוי.