א. קביעותיה של כב' השופטת קמא הינן בעיקרו של דבר קביעות עובדתיות המבוססות על התשתית הראייתית כפי שהוצבה בפני בית משפט קמא, ואינן מצדיקות התערבותנו.
הוא הדין באשר למסקנותיה של כב' השופטת קמא המבוססות על קביעות עובדתיות אלה, ואין בהן כדי להצדיק התערבותנו.
ב. יחד עם זאת, סבורים אנו שיש לקבל את הערעור, חלקית, בהתייחס לסכום של 54,000 ש"ח.
נבהיר: אין מחלוקת על כך שהשיקים נשוא המחלוקת נמסרו ע"י המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה") למערערת כנגד תשלום עמלה בשיעור של 6% משווי הפרוייקט (עמ' 17 בפסק-הדין).
לפי ההסכם מיום 20/07/1998 אמורה היתה העבודה נשוא הפרוייקט להסתכם ב- 4,153,702 ש"ח, בניכוי סכום של 480,000 ש"ח (לפני מע"מ), דהיינו, בניכוי הסכום שקיבלה המערערת מן היזם עבור עבודות שביצעה (עמ' 7 בפסק -הדין).
מכאן, שיתרת שווי הפרוייקט אמורה היתה להיות 3,673,702 ש"ח, ומתוך סכום זה היתה אמורה להשתלם העמלה (6% בתוספת מע"מ) בסך של 231,600 ש"ח, וזאת ב- 9 שיקים. הדיון בבית-משפט קמא נסוב על שישה שיקים מתוך התשעה.
ג. בפועל, הסתכם שווי העבודות אשר בפרוייקט ב- 900,000 ש"ח בלבד, וזאת כגירסת המשיבים, לפי עמ' 5 של פסק-הדין, ועמ' 8 סיפא של פסק-הדין.
אין ספק שהתמורה בגינה נמסרו השיקים נכשלה ברובה, כפי שקבע בימ"ש קמא בעמ' 17 ובעמ' 20 של פסק-הדין, ובקביעה זו, כמוסבר כבר לעיל, אין כל הצדקה להתערב.
יחד עם זאת, כאשר המשיבה מודה, כאמור כבר לעיל, שהעבודות הסתכמו ב- 900,000 ש"ח אין כל סיבה מדוע תופטר המשיבה מתשלום העמלה בה התחייבה בשיעור של 6% מן הסכום הנ"ל של 900,000 ש"ח, משמע, עמלה בסכום של 54,000 ש"ח.
הואיל וזמני הפרעון של השיקים שנמסרו הינם מיום 06/11/98 עד 06/07/99, נעמיד את תאריך הפרעון של הסכום הנ"ל על אמצע התקופה: 06/04/99.
ד. המשיבים טענו שהמערערת גבתה במישרין מן המזמינה (חברת "משכנות לב") סכום כולל של 304,000 ש"ח, בשעה שסכום זה (לגירסת המשיבים) מיועד היה למשיבה בגין עבודות שזו ביצעה.
סכום זה ניתן איפוא למערערת (כגירסת המשיבים) שלא כדין, ולפי טענת המשיבים יש לקזזו מששת השיקים שחוללו, שהרי המערערת המחתה את זכויותיה הכספיות לטובת המשיבה (עמ' 5 של פסק הדין).
המשיבה העלתה איפוא טענת קיזוז שמשמעותה: כנגד חוב העמלה (54,000 ש"ח) יש לקזז את שווי העבודות שביצעה המשיבה, וזאת בשים לב לכך שהמערערת גבתה את שוויין של עבודות אלה בסך של 304,000 ש"ח מן המזמינה שלא כדין, הואיל וסכום זה הגיע למשיבה בגין ביצוע העבודה.
ה. על כך שהמערערת גבתה מן המזמינה סכום של 304,000 ש"ח לא היתה מחלוקת (עמ' 17 של פסק הדין). טענת המערערת היא שהתשלום של 304,000 ש"ח היה עבור עבודה שהתבצעה, עוד קודם לכן. המערערת הציגה מסמך ריכוז חשבון (נ/4), המתייחס לריכוז חשבון ע"ס 478,000 ש"ח ממאי 1998 - מועד שקדם לעיסקה נשוא הדיון, כשהעבודות בגינן בוצע התשלום הנ"ל נעשו במרץ 1998 (עמ' 19 של פסק הדין).
ו. כב' השופטת קמא קבעה שלא עלה בידי המשיבים להוכיח את טענת הקיזוז:
"בעניננו, לו היו הנתבעים מוכיחים כי הסכום שקיבלה התובעת בסך של 304,000 ש"ח שייך לעבודות אשר הם ביצעו, רשאים היו לקזז סכום זה כנגד השטרות אשר נתנו לתובעת.
הנתבעים אף לא ניסו להוכיח זאת אלא טענו באופן כללי, כי הסכום הנ"ל התקבל אצל התובעת רק אחרי המחאת הזכות"(ההדגשה שלנו).
משכשלו המשיבים בהוכחת טענת הקיזוז אין כל סיבה מדוע שלא לחייבם לכבד את השיקים עד לגובה סכום העמלה (6%) ביחס לשווי עבודות של 900,000 ש"ח, דהיינו, 54,000 ש"ח, נכון לאמצע התקופה של תאריכי השיקים, משמע, 06/04/99.
ז. לא שוכנענו בכך שהמשיבים מס' 2 ומס' 3 נושאים בחבות אישית. כפי שציינה כב' השופטת קמא, בעמ' 21 סיפא של פסק הדין, על מסמך ההתחייבות מיום 21/07/98 ת/1(מסמך 6 בתיק המוצגים של המערערת), אין המילים "Bon pour Aval" [הוא הביטוי המופיע בסעיף 57(ב) של פקודת השטרות]:
"ואין ספק שהחתימות על גבי החותמת הן חתימותיהם של נתבעים 2 ו- 3 כמנהלי הנתבעת מס' 1 ללא חתימות אישיות".