השופטת רות לבהר שרון:
בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 30.6.2004, בת.א. 3359/09, שניתן ע"י כב' השופט צבי דותן, ושעניינו בתביעת נזיקין בגין תאונת עבודה שאירעה למערער.
העובדות ופסה"ד של בימ"ש קמא:
1. ביום 18.5.1998 נפצע ויצמן ניסים (להלן: "
המערער" או
"העובד") בתאונת עבודה שעה שעבד אצל משיבה 1 (להלן: "
המשיבה" או "
המעביד"), שהיתה מבוטחת אצל משיבה 2. התאונה אירעה כאשר הוא וחברו לעבודה, החלו לפרוק דלתות וארונות מהרכב, כאשר הדלתות היו ארוזות בחבילות של ארבע דלתות בחבילה, במשקל של 10 ק"ג לכל דלת, כך שמשקל כל חבילה היה כ-40 ק"ג.
שיטת העבודה שנהגה היתה שהמערער אחז בחבילה של דלתות, הביא אותה לקצה האחורי של הרכב כשגבו כפוף, ואילו העובד השני, שעמד על הכביש, לקח את חבילת הדלתות מהמערער והביאה לבית הלקוח. כך עשו המערער וחברו לעבודה מספר פעמים עד שכל המטען הוצא אל מחוץ לרכב, כשברכב נותרה רק החבילה האחרונה של הדלתות.
מאחר שלמערער קשה היה להמשיך ולעמוד עם גב כפוף הוא אחז, לטענתו, את החבילה בידיו, קפץ מהרכב החוצה כשהוא מדלג מעל טמבון הרכב, מעד ונפל על גבו, כשהמשא הכבד עליו (להלן:
"התאונה").
כתוצאה מהתאונה נפצע המערער בגבו.
2. מומחה בטיחות מטעם בית המשפט, מר אברהם לוי (להלן: "
מומחה הבטיחות"), הגיע למסקנה כי שני הצדדים אחראים לתאונה ומנה בחוות דעתו את הגורמים שגרמו להתרחשות התאונה- העדר הדרכה ראויה למערער והעדר תנאי עבודה בטוחים מחד, ומאידך התנהגותו הרשלנית של המערער כאשר במודע נטל על עצמו סיכון כאשר קפץ מהרכב כשהוא נושא את הדלתות על גבו.
בית משפט קמא קבע כי לא ניתנה למערער הדרכה מסודרת לגבי הדרך הנאותה לבצע את העבודה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי במקרה זה אין קשר בין העדר הדרכה מתאימה לבין התרחשות התאונה, למערער שנות ניסיון רבות כנגר וכי
"ברור לכל בר בי רב, גם אם אין עיסוקו בכך, כי קפיצה מגובה של 60 ס"מ, עם מטען של 40 ק"ג, זה מעשה שאין לעשותו". בית המשפט השתכנע מעדותו של המערער כי הוא ידע במפורש שהוא מבצע פעולה מסוכנת ובכל זאת בחר לבצעה, ועל כן אין להעדר הדרכה כל רלבנטיות.
3. בית המשפט הסכים כי לא היו למערער תנאי עבודה בטוחים שכן הדלת הצדדית, שהיתה מיועדת לירידת נוסעים מהרכב, ואשר מתחתיה קיימת מדרגה, נחסמה על ידי המשיבה, וניתן היה לרדת מארגז הרכב רק מצידו האחורי, שגובהו ממפלס הכביש הוא 60 ס"מ.
בית המשפט קבע כי חסימת הדלת הצדדית של הרכב, והעדר אפשרות לירידה מסודרת מארגז הרכב היוותה רשלנות מצד המשיבה, שהיה עליה לחזות מראש כי במעשיה אלה היא תיצור סיכון לפיו העובדים יקפצו מהרכב והם עלולים להינזק.
על סמך זאת קבע בית המשפט כי היתה למשיבה חובת זהירות קונקרטית, אותה היא הפרה.
4. מאידך, ביהמ"ש קבע כי למערער היה אשם תורם, כאשר בחר לקפוץ מהרכב באופן לא סביר ולא מקצועי עם המשא הכבד על גבו. בית המשפט דחה את הטענה כי הדרך היחידה לפרוק מן הרכב את החבילה האחרונה של הדלתות היתה על ידי קפיצה מן הרכב לכביש כשהחבילה הכבדה בידיים, שהרי המערער עצמו, לאורך כל אותו יום, במהלך הפריקה, נקט בשיטה סבירה ובטוחה, כאשר הורדת החבילות היתה בסיועו של העובד השני. כך אמור היה לעשות המערער גם לגבי החבילה האחרונה.
לאחר שבית המשפט שקל את מבחן האדם הסביר ואת אשמו התורם של המערער, קבע כי יש להטיל על המערער, במקרה זה,
אשם תורם בשיעור של 55%.
5. המומחה האורטופדי שמונה בהסכמה על ידי הצדדים, ד"ר הלפרין, קבע כי נכותו של המערער היא בשיעור 14% בגין הגבלת תנועות עמוד שדרה מותני, בדרגה קלה עד בינונית, מתוכם 7% יש לייחס למצבו הקודם לתאונה, ו-7% להחמרת המצב כתוצאה מהתאונה. ד"ר הלפרין ציין כי בעקבות הבדיקה הנוירולוגית שביקש לערוך למערער קיבל חיזוק לחוסר האמון שהוא ייחס לו, זאת לאור חוסר ההתאמה שנמצאה בין הגבלות התנועה בבדיקתו של המערער לבין הסימנים הנוירולוגיים, כפי שנמצאו בבדיקת ה-EMG, שהיא בדיקה אובייקטיבית לכל דבר.
בית משפט קמא, אימץ את קביעתו של המומחה לפיה כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות רפואית בתחום האורטופדי בשיעור 7%.
6. לגבי הנכות התפקודית קיבל בית משפט קמא את טענת המערער כי בעקבות התאונה איבד לחלוטין את יכולתו להמשיך ולעבוד כנגר, זאת על סמך קביעתו של ד"ר הלפרין לפיה המערער אינו יכול לחזור לעבודה כנגר, או לעבודה אחרת הקשורה למאמצים פיזיים. ביהמ"ש הסתמך גם אישורו של ד"ר טייבר, מנהל המחלקה לרפואה תעסוקתית, שאישר גם הוא שהמערער אינו יכול להמשיך ולעסוק בעבודתו כנגר הואיל והוא יכול לעבוד רק כ-4 שעות ביום ללא הרמת משאות כבדים, עמידה ממושכת או כיפופים, וכן על קביעת המל"ל בנדון.
7. ביהמ"ש קיבל את טענתו של המערער כי לפני התאונה השתכר בנוסף לשכרו אצל המשיבה, גם מטיפים וגם מעבודות נוספות שעשה, כאשר סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה, הועמד על ידי ביהמ"ש על סך 4,900 ש"ח ליום פסה"ד.
לעבר העניק בימ"ש קמא פיצוי מלא למשך 17 חודשים, על סמך אישורי אי כושר והאישורים הרפואיים.