1. ערעור על החלטת רשם בית משפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון סוקול), שניתנה בבש"א 2404/2004 בתאריך 30/08/2004 לפיה הותנתה בקשתו של המערער למתן רשות להתגונן ביחס לערבותו לח-ן פרומיס טכנולוגיות 2000 בע"מ בהפקדה כספית של 300,000 ש"ח.
2. על פי כתב התביעה (נספח ב' להודעת הערעור), המשיבות הפורמליות בהליך זה הינן חברות פרטיות המצויות בהליכי כינוס נכסים במסגרת מימוש שעבודים על נכסיהן. החברות ניהלו חשבונות אצל המשיב (בנק דיסקונט לישראל בע"מ). חובה של פרומיס טכנולוגיות 2000 בע"מ הינו 2,769,628 ש"ח.
3. טענות המערער
המערער טען בכתב הערעור טענות רבות. אפרט את העיקריות שביניהם: ראשית, טען ב"כ המערער, כי טעה הרשם כאשר קבע כי אין בטיעוני המערער כל טענה לגבי כשירות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר. שנית, טעה הרשם כאשר קבע, כי מיד עם העמדת האשראי לחברה ניתן היה להודיע לבנק על ביטול הערבות האישית. שלישית, טעה הרשם עת קבע כי אין בבקשה פירוט התחייבויות החברה כלפי צדדים שלישיים בתקופת המשא ומתן מול הבנק. רביעית, טעה הרשם כאשר קבע כי לא הובאו ראיות בדבר משיכות כספים מחשבון החברה בחתימה אחת בלבד. חמישית, טען ב"כ המערער כי הרשם התעלם ממספר טענות אותם העלה המערער בבקשתו לרשות להתגונן. כמו כן, העלה ב"כ המערער טענות באשר לחובו של המערער באשר לחברה פרומיס הנדסה בע"מ וטענות נוספות שאינם חלק מערעור זה.
4. תשובת המשיב
המשיב טוען כי הרשם עשה חסד עם המערער כאשר נתן רשות להתגונן המותנית בהפקדה כספית. לדברי המשיב, ההחלטה נכונה ומושתתת על הפסיקה בעניין.
5. דיון
ב"כ המערער העלה טענותיו באופן כללי, ללא הפניה לתצהיר ולחקירת המערער על תצהירו ולא בכדי. התביעה, על נספחיה, מצביעה על חוב של פרומיס טכנולוגיות 2000 בע"מ לבנק כאשר המערער חתום על כתב ערבות אישית. בטענותיו שספרי הבנק עליהם מסתמכת המשיבה מהווים ראיות לכאורה ועל הבנק להוכיח תביעתו, שפעולות רבות בחשבון נעשו לאחר מינוי כונס נכסים לחברה ולא היו בהסכמתו של המערער ושהבנק עשה פעולות מלאכותיות כמו העמדת הלוואה אין בהן ממש. מחקירת המערער על תצהירו,עולה, כי המערער ידע על כל פעולה ופעולה שנעשו בחשבון והמערער לא הביא כל ראיה לכך שמשיכת כספים מחשבון החברה באמצעות חתימה אחת (טענתו, בעמוד 2 שורה 2 לחקירתו, כי חלק מהמשיכות בוצעו על ידי שני בעלי זכויות החתימה האחרים ללא ידיעתו, אין בה כדי להקים עילה כנגד הבנק). הטענה לפיה לא ניתן היה לבטל את הערבות האישית עם קבלת ההלוואה אינה נתמכת בחוק. סעיף 20 לחוק החוזים קובע:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול ובמקרה של כפיה, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה"
ב"כ המערער טוען כי המערער לא יכול היה לבטל את כתב הערבות בגלל התחייבות לצדדים שלישיים, אולם, הוא יכול היה הוא להודיע על ביטול בשלב מאוחר יותר (בטענה של עושק - כפי שהיא הועלתה בבקשה לרשות להתגונן) כאשר החברה היתה פעילה.
6. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר על פיה רשאי בית המשפט להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים קובעת:
"רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם."
לכאורה, עולה מנוסח התקנה, כי לבית המשפט שקול דעת רחב מאוד באשר להתניית הרשות להתגונן בכל תנאי. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי בית המשפט לא יעשה שימוש רחב בסמכות זו (ראו: ע"א 680/89
בן אבו שיווק והפצה בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 757).
להנחיה זו, המגבילה את שיקול דעתו של בית המשפט, נקבעו סייגים. מסתמנת נטייה להחמיר עם הנתבע, כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות או נראית על פניה קלושה מאוד. במקרים לא מעטים, נוטה בית המשפט, להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכומי ערבות (ראו: ד' בר-אופיר,
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שביעית, עמ' 73-74). גישה זו אומצה גם על ידי בית המשפט העליון בע"א 507/85
ב' פנון ואח' נגד שטראוס - חברה לשיווק (תש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1) 106.
7. בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בשיקול דעת הערכאה הראשונה במקרי גבול אלא אם שוכנע שהרשם הנחה עצמו שלא על פי העקרונות הנכונים או שהחלטתו ניתנה על פי שיקולים בלתי מבוססים או בלתי סבירים (ראו: ע"א 507/85 הנ"ל). הרשם החליט כי יש להתנות הרשות וקבע:
"ואף שהגנת המבקש לעניין תוקף כתב הערבות לחובת חברת פרומיס טכנולוגיות בע"מ אפשרית בדוחק....".
אינני מוצא מקום להתערבות בהחלטה זו.
8. אין חולק כי נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי חוייב המערער בסכום משמעותי. התרשמתי גם, מעיון בהחלטתו של כב' הרשם והודעת הערעור, כי סיכוייו - לצרכיי ההליך שבפני - קלושים הם, וזאת בשים לב לכך שהמערער מעלה טענות עובדתיות למכביר ללא כל עיגון (ראו סעיף 21 להחלטה נשוא הערעור ובפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 10060/04- הדן בערעור על ההחלטה שלא ינתן רשות להתגונן על חובה של החברה).
9. כבר נקבע (ראו: ע"א 507/85
ב' פנון ואח' נגד שטראוס - חברה לשיווק (תש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1) 106) כי ייתכנו מקרים בהם תהיה מצד בתי המשפט נטייה לוותר על התנאי של הפקדת ערבות, אם ישוכנע, כי אין בידיו של הנתבע להפקיד ערבות זו, על מנת שלא למנוע מהנתבע העני את האפשרות להביא הגנה אפשרית לפני בית המשפט. החוב נשוא ערעור זה הינו 2,769,628 ש"ח. בשים לב למצב דברים זה, כמו גם לכוחו היחסי של המשיב לעומת המערער, החלטתי להעמיד את הערבון בתיק זה על
סך מופחת של 150,000 ש"ח, במקום הסכום שנקבע בהחלטת הרשם. בנתון להוראה זו הערעור נדחה.
הוצאות המשפט בערעור וכן שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ש"ח + מע"מ, להיום, לפי תוצאות ההליך בבית משפט השלום.
_______________
סגן -נשיא