פסק-דין בתיק עא 2704/03

לפנינו ערעור וערעור שכנגד מטעם המשיבים 3 ו-4 על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ. מימון-שעשוע) מיום 26.6.03 בת"א 1229/94 שבו דחה בית המשפט את תביעתו של המערער לפיצויי נזיקין בגין תאונה שאירעה לו בעבודה. בית משפט קמא מצא בפסק דין חלקי שאמנם המשיבים אחראים לנזקיו של המערער אך הוסיף ומצא בפסק הדין הסופי שנזקי המערער "נבלעים" בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

(1)     העובדות וההליכים בבית משפט קמא

(א)        המערער, יליד 1960, תושב הכפר בידיא שבשומרון היה טייח במקצועו. ביום 12.5.92 נפגע המערער כאשר נפל מפיגום בעת עבודתו. נותרה לו נכות המונעת ממנו להמשיך ולעבוד במקצועו. לבית משפט קמא הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים והוא מינה את ד"ר בלנקשטיין למומחה מטעמו בתחום האורתופדי. המומחה העריך את נכותו של המערער בשיעור של 37 אחוזים בגין קיצור רגלו השמאלית ב-5 ס"מ, הגבלות בתנועות פרק הירך, דלדול שרירים ושינויים ניווניים. ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי העמידה תחילה את שיעור נכותו של המערער על 15 אחוזים, אך בשנת 2000 מצאה שחלה החמרה במצבו וקבעה ששיעור נכותו הרפואית 30 אחוזים, ולאחר שהחילה את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות של נפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, העמידה את שיעור נכותו על 45 אחוזים.

(ב)        לפי חוות דעת אקטוארית שהוגשה לבית המשפט בהסכמת הצדדים עומד שווי תגמולי המל"ל שהתובע קיבל ויקבל על סכום של 721,639 ש"ח נכון ליום 15.7.02.

(ג)         ביום 15.5.02 הגיעו הצדדים להסכם שעל פיו נתן בית משפט קמא פסק דין חלקי. וכך נאמר בפרוטוקול:

"ב"כ הצדדים: אנו מקבלים את הצעת ביהמ"ש לפיה ינתן פס"ד חלקי לפיו בסיס שכרו היומי של התובע עובר לפציעתו בתאונה משנת 92 היה 120 ש"ח ליום ולאחר מכן יתבקש המל"ל לתת תשובה סופית לענין עדכון בסיס השכר של התובע הן לגבי התגמולים שקיבל בעבר והן לגבי העתיד.

מוסכם בין הצדדים, כי אם יודיע המל"ל שהוא מעדכן את בסיס השכר הן רטרואקטיבית והן פרוספקטיבית לסך של 120 ש"ח ליום והתגמולים לתובע יחושבו על בסיס זה - הרי שהתביעה נבלעת וכל צד ישא בהוצאותיו.

במידה ויקבע סכום אחר כבסיס או שלא יוכר הבסיס דנן לענין תקופת העבר - תוגש חוו"ד אקטוארית על ידי מומחה שיקבע על ידי ביהמ"ש.

פסק דין חלקי

לאחר שהתרשמתי מהראיות שבפני, לרבות עדות התובע, שהיתה מהימנה עלי בנקודה זו, ועדותו של מר בני חזם, שתמך בה, הנני קובעת כי בתקופה בה עבד התובע עבור הנתבעים 3 ו-4 כטייח השתכר סכום יומי של 120 ש"ח. יצויין כי התקופה הרלוונטית היא חודשים ינואר - מאי 1992.

המל"ל מתבקש להודיע לביהמ"ש תוך 60 יום מהיום על אופן עדכון תגמוליו של התובע, לעבר ולעתיד, בהתאם לאמור בפסה"ד החלקי דנן.

ב"כ התובע יפעל כדי להביא פסק הדין למל"ל ולזרז הטיפול ויודיע לביהמ"ש וליתר הצדדים ברגע שתהיה בידיו תשובה מהמל"ל".

(ד)        אכן המוסד לביטוח לאומי קיבל את הדברים וקבע את שיעור התגמולים שישלם למערער על בסיס השתכרותו של המערער ברבע השנה שקדמה לתאונה לפי 3,000 ש"ח לחודש דהיינו 120 ש"ח ליום (מוצג 4 לתיק מוצגי המערער).

2.      פסק הדין נושא הערעור

לכאורה הייתה השופטת בבית משפט קמא צריכה לדחות את התביעה מכוח ההסכמה ופסק הדין החלקי מיום 15.5.02. אלא שהשופטת המלומדת החליטה ש" כיוון שאופן העדכון הרטרואקטיבי במל"ל לא הובהר לי כדבעי, כעולה מההחלטה מיום 15.1.03, אינני מוצאת לנכון לדחות את התביעה על סמך ההסדר הדיוני". מכאן עברה השופטת לדון בפריטי הנזק השונים ופסקה בהם פיצויים שסכומם הכולל עולה לסך 710,000 ש"ח. המסקנה הייתה שיש לדחות את התביעה מפני שסך הפיצויים פחות מסכום תגמולי המוסד לביטוח לאומי, וכך נעשה.

3.      טענות הצדדים בערעור

(א)        המערער טען לפנינו שהשופטת קמא טעתה בהערכת שיעורי הנזק. היה עליה לקבוע ששיעורים אלו עולים על שיעור התגמולים ששילם המוסד לביטוח לאומי ולפסוק לזכותו את היתרה. במיוחד עמד פרקליטו של המערער על הטענה שהשופטת קמא שגתה בהעמידה את בסיס השתכרותו החודשית על סכום של 1,500 ש"ח בעוד שהוכח לפניה שהשתכר 3,000 ש"ח (לפי 120 ש"ח ליום).

(ב)        המשיבים טענו שבית משפט קמא העריך נכונה את שיעור הנזק, וכי לא היו לפניו ראיות כדי לקבוע ששיעור ההשתכרות של המשיב בחודשים הבודדים שלפני התאונה יכול היה לשמש בסיס לקביעת כושר השתכרותו.

עוד טענו המשיבים שהיה על בית משפט קמא לפעול לפי ההסדר שעליו הסכימו הצדדים.

4.      דיון והכרעה

(א)        הפרקליטים העמידו אותנו על טיבו של ההסדר שהגיעו אליו בעיצומה של שמיעת הראיות בשאלת החבות - ההסדר יצא מההנחה שהייתה מוסכמת גם על המערער, שאם המוסד לביטוח לאומי ישלם למערער תגמולים לפי בסיס שכר של 120 ש"ח ליום יימצא בסופו של דבר שסכום התגמולים יעלה על סכום הנזק.  בהסכמה זו ויתרו המשיבים על האפשרות לטעון לתרומת רשלנות של המערער, ואילו המערער יצא נשכר שכן ספק אם בהעדר הסכמה זו היה המוסד לביטוח לאומי מכיר בבסיס שכר זה.

(ב)        לא עלה בידי המערער להסביר מה טעמו שלא לכבד את ההסכמה ואת פסק הדין החלקי, ובנסיבות העניין אין אנו רואים הצדק למערער לחזור בו מההסדר שהיטיב גם עמו. די בכך כדי לדחות את הערעור.