ע"א
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
2559-06
05/05/2008
|
בפני השופט:
1. י' שנלר - אב"ד
2. ד"ר ק' ורדי
3. ר' לבהר שרון
|
| - נגד - |
התובע:
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
עו"ד מנדלבאום
עו"ד חן
|
הנתבע:
דנוך אחיאל
עו"ד בן יאיר
|
| פסק-דין |
כב' השופט ד"ר ק' ורדי
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט, מאיר שנהב ס.נ) מיום 28/5/06, בת.א 4999/04 בו נתקבלה תביעת המשיב, יליד 1981, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, בה נפגע כהולך רגל ביום 2/3/86.
מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2004 שהתבססה על סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן:
"החוק" או "חוק הפלת"ד"), המטיל על המערערת (להלן:
"קרנית") את חובת הפיצוי של נפגע שאין בידו לתבוע פיצוי מחברת הביטוח מאחר ו"
הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע".
אין מחלוקת שלאחר שהמשיב נפגע ע"י רכב, הנהגת הפוגעת הסיעה אותו ואת אמו לבית החולים שיבא בתל השומר, לשם הגיע חוקר משטרה שחקר את האם ואת הנהגת, כאשר האם לא לקחה בעצמה את פרטי הנהגת ובשלב מסויים נעלמה הנהגת מבית החולים.
טענות הצדדים
2. המשיב, שהיה קטין בעת קרות התאונה (כבן 5) טען לחובתה של קרנית לפצותו בהתאם לסעיף 12(א)(1) הנ"ל שכן מאמצי הוריו לאתר את הנהגת הפוגעת לא צלחו, והנהג הפוגע אינו ידוע.
לעומתו, טענה המערערת שאין עליה חבות פיצוי שכן פרטי הנהגת ברכב הפוגע היו ידועים למשיב או להוריו בעת קרות התאונה, ואין תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק, עקב אי קיום מבחן "השקידה הסבירה" לאיתור הנהגת הפוגעת.
כן טענה המערערת לשיהוי בהגשת התביעה.
פסק הדין של בית משפט קמא
3. בית המשפט קבע כי מעשי ומחדלי הורי המשיב מחייבים את המשיב, אך במקרה זה פעולת אמו היתה סבירה וגם אם שגתה או התרשלה באי רישום פרטי הרכב או פרטי הנהגת, אין מקום לשלול ממנה את עילת התביעה.
זאת בהתחשב בתחושתה והערכתה הסובייקטיבית של האם באשר לחומרת פציעת בנה ודאגתה והתמקדותה במצבו ולא ברישום פרטי הנהגת, מה גם שהנהגת תוחקרה ע"י משטרת ישראל וסביר היה להניח שהמשטרה תטפל בקבלת הפרטים הנדרשים. כן קבע בית המשפט שהורי המשיב פעלו מאז קרות התאונה ועד הגשת התביעה באופן סביר ובתום לב.
בית המשפט דחה את טענת השיהוי.
בית המשפט אימץ את קביעת המומחה הרפואי שמונה בתחום האורטופדי (ד"ר סודרי) שקבע כי נותרה למשיב נכות צמיתה של 5% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בברך שמאל, קבע שנפקותה התפקודית של הנכות אינה זניחה, ופסק לו פיצוי בסך 18,818 ש"ח בגין כאב וסבל וכן פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד בהתחשב בגילו הצעיר, הסיכון להפסדי שכר בעתיד והקושי לצפות פני עתיד.
הערעור
4. המערערת תוקפת בערעור הן קביעת החבות והן את שיעור הפיצויים.
לטענת המערערת, לאור מבחן השקידה הסבירה שנקבע בע.א 502/84
קרנית נ' הורביץ, פ"ד מא(1) 542 (להלן:
"פס"ד קרנית"), לא היה מקום לקבוע שהורי המשיב עמדו במבחן זה.
לטענתה, כל מה שהיה על האם לעשות, כדי לצאת ידי חובת השקידה במידה סבירה המוטלת עליה, היה לפנות למשטרה, שפתחה תיק כנגד הנהגת (עד שהגיעה למסקנה שאינה אשמה באירוע התאונה) ולבקש את פרטי הנהגת והיא לא עשתה כן, כמו גם שלא שמרה את פרטי חברת הביטוח של הנהגת הפוגעת שהיו בהישג ידה שכן חוקרים מטעם חברת הביטוח ביקרו אותה מספר פעמים והיא אף ידעה שמדובר בחוקרים מטעם חברת ביטוח המגן.
לטענת המערערת, לפי עדות האם היא החלה לברר את פרטי הנהגת והביטוח רק בשנת 1994, כ-8 שנים לאחר אירוע התאונה, כאשר למרות שהיא יכלה להשיג את הפרטים של הנהגת בנקל היא לא עשתה כן וזאת למרות שידוע שמשטרת ישראל שומרת את התיקים במשך 7 שנים, כך שהתמהמהות ההורים מעבר לתקופה זו מצביעה על התנהגות רשלנית שאינה סבירה בעליל, התנהגות שסיכלה כל אפשרות לאתר את המבוטחת בחלוף שבע שנים ממועד האירוע ומשבוער התיק במשטרה.
גם אם התביעה לא התיישנה הרי עקב השיהוי הרב, נגרם למערערת נזק ראייתי המתבטא בסיכול האפשרות לאתר את פרטי הביטוח הרלבנטיים למרות היותה של המבטחת עצמה ידועה.