פסק-דין בתיק עא 2232/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ריבה ניב) אשר דחתה על הסף מחמת התיישנות את תביעת "הצדף על הים 1994 בע"מ" (להלן: "המערערת") להשיב לה תשלומים ששילמה כהיטל השבחה.

ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו :

ביום 05.09.1994 רכשה המערערת חלקות קרקע ביפו (להלן: "הנכס") ובמסגרת חוזי הרכישה נטלה על עצמה לשלם את היטלי השבחה החלים על המקרקעין.

ביום 10.10.1994 פנה מר אילן פיבקו, מבעלי המערערת, למחלקת היטלי השבחה בעיריית תל אביב וביקש שיערכו עבורו שומת היטל השבחה על המקרקעין. בכוונתו של מר פיבקו, אדריכל במקצועו, היתה בין היתר לרשום את עסקת המכר בלשכת רישום המקרקעין ולקבל היתר בניה.

בעקבות הבקשה לעריכת שומה נערכה ביום 11.01.1995 שומה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (להלן: "המשיבה 2"). המערערת הגישה מטעמה "שומה אחרת" ובראשית השומה, מיד לאחר תיאור פרטי הנכס ומטרתה, נכתב כך:

" כללי - אזור שיקום

יצוין כי חלקים ניכרים משכונותיה של יפו הוכרזו על ידי משרד השיכון באזור שיקום. נכון למועד שומה זו עקב עיצומים במשרד השיכון לא הצלחנו לקבל את המפות המקוריות של ההכרזות שנעשו ולפיכך אין בידינו לקבוע סופית באם הנכס נשוא השומה כלול בתחומי הכרזות באזור שיקום. יצוין, כי סעיף מס' 19(ב)1/ (כך במקור - פ.ש.ב.) בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע כי לא תחול חובת תשלום היטל השבחה במקרקעין למגורים המצויים בישוב, או בחלק ממנו שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, כל עוד ההכרזה בתוקף".

לאור השוני בהערכות בין השומות של המשיבה 2 מכאן והמערערת משם, מונה שמאי מכריע. הכל בהתאם לחוק. השמאי המכריע קבע את סכום היטל ההשבחה. בהמשך התגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים ולאחר מגעים ביניהם העמידו בהסכמה את סכום היטל ההשבחה על דרך של פשרה. הן בדיונים לפני השמאי המכריע וגם בהמשך לא חזרה המערערת על הטענה לעניין פטור בגין היות המקרקעין בתחום שהוכרז כשכונת שיקום ועל כן אינם חייבים בהיטלי השבחה.

מס ההשבחה שולם ביום 16.06.1996 . הבסיס לחישוב גובה ההשבחה למקרקעין היה המצב התכנוני במועד הקובע, היינו 24.09.1992 . האירוע אשר מטיל את חובת תשלום ההיטל היה ביום 05.09.1994 , מועד העברת הזכויות במקרקעין לפי חוזה המכר.

מועד הגשת התביעה להשבה בבית משפט השלום היה 09.06.2005 . בתביעה עתרה המערערת לפסק דין הצהרתי לפיו החלקות והבניינים נשוא המחלוקת נמצאים במקום שהממשלה הכריזה עליו כעל שכונת שיקום, וכי המשיבה פטורה היתה מתשלום היטל ההשבחה. כן התבקש פסק דין הצהרתי המורה על השבת כל הסכום ששולם כהיטל השבחה. על העובדות המפורטות לעיל אין חולק.

המשיבות הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף, וזאת מחמת התיישנות ו/או חוסר סמכות ו/או אי מיצוי הליכים ו/או מניעות ו/או העדר עילה ו/או חוסר תום לב. בית המשפט בערכאה הדיונית דן בבקשה ובהחלטתו מצא כי הדין עם המשיבות וכי תביעת המערערת התיישנה.

בנימוקיה מבארת השופטת הנכבדה שתקופת ההתיישנות מתחילה ביום שנולדה עילת התובענה. המועד הרלבנטי הוא יום תשלום היטל ההשבחה: 16.06.1996. נדחתה טענת המערערת כי רומתה על ידי המשיבות כאשר לא הודיעו לה כי החלקה בגינה שולם ההיטל פטורה מתשלום. לעניין זה הפנה בית המשפט לחוות הדעת של השמאי מטעמה של המערערת אשר ציין מפורשות כי ידוע לו שחלקים ניכרים משכונותיה של יפו הוכרזו על ידי משרד השיכון כאזור שיקום, ועל כן יכול והמערערת פטורה מתשלום, ועניין זה טרם נבדק על ידו בשל עיצומים. 

חרף טענות מטענות שונות שהיו למערערת לעניין סכום היטל ההשבחה במשך הזמן, לא חזרה היא לעניין הפטור כאזור שיקום. טענה זו נזנחה על ידה ולא הועלתה עוד. מאחר שהתביעה הוגשה רק ביוני 2005, תשע שנים בקירוב לאחר תשלום היטל ההשבחה, חלפה לה תקופת ההתיישנות.

על החלטה זו הערעור שלפנינו.

לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו, בכלל זה בעיקרי הטיעון, וגם שמענו את טענות הצדדים, אנו סבורות כי דין הערעור להידחות.

כעולה מהתיאור העובדתי לעיל בכל אחד מהמועדים הרלבנטיים לעניין תשלום היטל ההשבחה ידעה המערערת על היות חלקים מיפו בתחום אזור שהוכרז כאזור שיקום וכי יכול והנכס נשוא החיוב בהיטל השבחה זכאי לפטור. השמאי מטעמה של המערערת, שהוא שליחה, העלה את הדברים באופן מפורש בחוות דעתו. בזמן הגשת חוות הדעת, בשל שביתה לדבריו, לא עלה בידו לברר את העובדות. אך ההליכים נמשכו והשביתה מזמן חלפה לה.

הנושא לא הועלה בשנית, לא על ידו ולא על ידי אחר מטעמה של המערערת.

סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תביעה לקיום זכות כלשהי נתונה להתיישנות ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות לא יזדקק בית המשפט לתובענה..."

אין חולק שחלפו שבע שנים מאז המועד האחרון הרלבנטי בענייננו והוא מועד התשלום.