פסק-דין בתיק עא 2130/05

לפנינו ערעור על פסק-דינו של השופט רניאל בת.א. 5046/03 מיום 30/10/05 בו התקבלה בחלקה התביעה שהגישו המשיבים נגד המערערים בגין הלוואה, שלפי הנטען, אביהם המנוח קיבל מהם  בשנת 1996 בסכום השווה ל-90,000$.

לפי הסדר דיוני שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של החלטה,  בית המשפט קמא הוסמך להכריע בתובענה על יסוד תצהירי עדות ראשית ומסמכים, תוך ויתור על חקירת עורכיהם.

לטענת המערערים שגה בימ"ש קמא בכך שלא בחן את התביעה לפי חובת ההוכחה המוגברת המוטלת על המשיבים, בהתחשב בכך שמדובר בתביעה נגד העזבון של אביהם המנוח שהוגשה על גבול ההתיישנות ולאחר מותו. בין היתר נטען, כי בימ"ש קמא נתן משקל יתר למסמך הנחזה להעיד על כך שהכספים הועברו מחשבון המשיבים לחשבון הבנק של המנוח, מבלי שהונחה ע"י המשיבים תשתית ראייתית מקיפה יותר ושלא הציגו אפילו את דף החשבון ללמד שהסכום יצא מחשבונם.

כמו כן נטען שדין פסק-הדין להתבטל שכן התביעה לא הוגשה כנגד כל יורשיו של המנוח.

לאחר ששמענו טיעוני באי כח הצדדים, החלטנו לקבל הערעור.

הדרך הדיונית שנבחרה ע"י הצדדים לניהול ההליך אינה יכולה, כמובן, לפגוע בהנחת המוצא שמקום בו מדובר בתביעה נגד עזבון נדרשת רמת הוכחה מוגברת, העולה על עודף מאזן הסתברויות כנהוג במשפט אזרחי. נהפוך הוא, דרך דיונית כזו מקשה לעיתים על ביסוס רמת הוכחה הנדרשת במקרים מעין אלו. לדעתנו כך גם קרה במקרה הנדון.

כעולה מפסק-הדין, הראיה המרכזית שעל פיה ביסס בימ"ש קמא את פסק-דינו היתה אותו מסמך הנחזה להעיד על העברת הכסף מחשבון המשיבים לחשבון הבנק של המנוח. בפסק הדין נקבע, שטענה זו לא נסתרה על ידי המערערים בראיותיהם, אף שהיה בידם לעשות כן באמצעות הצגת דפי חשבונו של המנוח בבנק.

לדעתנו, אין די בכך שסכום הכסף הועבר לחשבונו של המנוח. אין חולק שבין המנוח לבין המשיבים היה קיים קשר עיסקי מתמשך, כך שאפשר בהחלט להניח שהמנוח, אילו התביעה היתה מוגשת בחייו, היה נותן הסבר לגבי ייעוד הסכום שהועבר לחשבונו, ובכך היה מפריך את גירסתם הנשללת בתוקף בתצהיר עדותו הראשית של בשארה שוקייר המתאר, מערכת יחסים עיסקית ממושכת בין המנוח למשיבים.

עוד יאמר, כי גירסתם של המשיבים באשר לנסיבות העברת הכסף, נראית בעינינו בלתי סבירה.

אם אכן, כטענתם, הסכום היה מיועד לתשלום בגין רכישת חלק מזכויות במקרקעין מאחיו של המנוח, כשהמנוח קיבל על עצמו לנהל מו"מ עם אחיו לצורך בדיקת אפשרות הרכישה עבור המשיבים אזי יש מקום לתמיהה מדוע היה צורך להפקיד בחשבונו של המנוח את הסכום בטרם הבשילו ניצני העיסקה. מתצהירו של בשארה שוקייר עולה כי למנוח כלל לא היו קרקעות בג'למה בשיתוף עם אחיו. 

יש לפחות עוד שני נימוקים כבדי משקל שבגינם היה צריך לקבוע שהמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר. האחד, בעקבות עיסקה שבה היה המנוח נאמנם של המשיבים, הוא חוייב בהוצאות ובשנת 1999, כאשר נפתח נגדו תיק הוצל"פ, המשיבים היו אלה ששילמו לנושה את סכום ההוצאות. נשאלת השאלה, אם המנוח אכן נשאר חייב למשיבים סכום כסף כה רב, כיצד קרה שהמשיבים נענו לפניית המנוח בענין זה ולא דרשו לקזז את סכום ההוצאות מהחוב של המנוח.

השני, מצבו הרפואי של המנוח הלך והתדרדר במיוחד החל משנת 1999. אין כל ספק שהמשיבים ידעו על כך וחרף זאת הם לא דאגו לפנות אליו כדי לדרוש את המגיע להם, ולמצער לבקש ממנו אישור על קיום החוב. ודוק, המדובר באנשי עסקים מנוסים. המשיב מס' 1 הוא גם עו"ד, כך שהתנהלות מעין זו מדברת בעד עצמה ומן הראוי היה לתת לה ביטוי של ממש במסגרת שיקוליו של בימ"ש קמא.

בנסיבות דלעיל איננו רואים צורך להתייחס לשאר טענות המערערים.

נוסיף רק, כי אין מקובלת עלינו טענתם כי פסק-הדין בטל בשל העובדה שהמשיבים לא צרפו להליך את "כל" יורשיו של המנוח. ראו ע"א 2447/93 פד"י מ"ח(5) 206.

אנו מקבלים, איפוא, הערעור ומבטלים את פסה"ד של בימ"ש קמא ומחייבים את המשיבים לשלם למערערים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח + מע"מ.

הפקדון יוחזר למפקידו.

ניתן היום ד' בשבט, תשס"ז (23 בינואר 2007) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.